רחל זכתה לראות את קץ המלחמה, אך איבדה את משפחתה ונשארה בודדה.
העולם של "אחרי המלחמה" אינו מסביר לה פנים. בערבוביה הכללית אף אחד אינו יודע לאן ללכת ובוודאי שלא היתומה בת ה19. העבר אינו מרפה וקשה שלא להרהר במאורעות הכואבים ולשקוע בייאוש... מכריה של רחל העידו על קשייה בהיוותרה יחידה אחרי המלחמה: "... האכזבה הייתה מרה, ועוד שבעתיים ממנה הייתה מרה השיבה לחיים חופשיים עם הדרישות היומיומיות והדאגות לכל הדברים הקטנים שבלעדיהם אין קיום אף יום אחד. העולם חזר לחיים, או נכון יותר לא חזר כלל, חי בכל תקפו ועבר על כל שהיה בלי להיעצר אף רגע... החיים גררו את רחל איתם והיא התקשתה שלא לפגר אחריהם, במיוחד מאחר שבערבוביה הכללית אף אחד לא ידע לאן ללכת, ואצלה ה'לאן' בחיים היה תמיד נקודת המוצא לכול, ובלעדיו - חלל ריק".
רחל שחיפשה אחרי המלחמה מטרה או אידיאל להתמסר- מצאה עד למהרה את הדרך, חזרה לפולין, לעיר הולדתה לודז'. שם מצאה את החלוצים הדתיים הראשונים. היא השתתפה ביסודם ופעולתם של תנועת "תורה ועבודה" בלודז' בתנועה הציונית דתית מוצאת רחל את המעבר-מהעבר על ההווה- היא מסייעת לצעירים שאיבדו את אמונתם... כך היא מוצאת גם את עצמה וניצני תקווה מתעוררים בה. תנועת תורה ועבודה התחילה בוועידה עולמית של ארגוני הנוער הקשורים ל"מזרחי", שהתכנסה בט"ו במנחם-אב תרפ"ה (1925), נוסדה מסגרת- לארגוני הנוער והצעירים החלוציים שפעלו בתנועת "המזרחי": "הברית העולמית של צעירי-המזרחי, החלוץ-המזרחי, והפועל-המזרחי – "תנועת תורה ועבודה", מרכזה בוורשה. הסיסמה "תורה-ועבודה" - חזון בניין חברה יהודית בארץ-ישראל המושתתת על התורה ועל ערכי הצדק-החברתי הגלומים בה - משותפת מכאן ואילך לאלה ולארגוני הנוער: "השומר-הדתי", "ברוריה" ו"בני-עקיבא". בשנת תרצ"ט (1939) היו בפולין למעלה מ-40,000 חברים ב"תנועת תורה-ועבודה".
תנועת תורה ועבודה בלודז' הייתה מעין תנועת נוער צופית דתית שהקימו וייסדו אותה הבוגרים של הגימנסיה העיברית שהיו באותה העיר.
רחל הילר שהייתה הבוגרת של הגימנסיה העיברית הייתה מן הבוגרים הללו והייתה מהנוער שאסף את השרידים של תנועת תורה ועבודה בלודז' אחרי השואה הסניף פעל לפי דגם בני עקיבא לבוב שהיה שונה מהדגם של התנועה שהיה רווח בפולין שהיה כ"השומר הדתי".
בשיאו הסניף מנה כ200-300 חניכים הטקסים והפעילויות שהתנועה ארגנה היו באופי דומה לתנועת בני עקיבא שבישראל אבל עדיין נשמרה עם ייחוד מסויים. תלמידי התנועה היו מילדי הגימנסיות וכלן דיברו פולני שלא כמו חברי "השומר העיברי" התנועה חינכה לעלות ארצה להיות אנשים עובדים בארץ ישראל להיות כמו "החלוץ הדתי" שהנוער גם מהאורתודוכסים מהחברה הדתית התחיל לדגול בשיבה ארצה ולהיות חלוצי ולכן קמו החלוץ הדתי שנענה לצרכים של הנוער הדתי בעיניי כשרות ושבת כדי שגם הם יוכלו להיות בקיבוצי הכשרה ובסופו של דבר לעלות ארצה. אחרי השואה התפקידים של בני עקיבא בלודז' היו בכמה רבדים ראשית, ריכוז השרידים המעטים, שנית איסוף ילדים שנמסרו במהלך המלחמה בכורח הנסיבות לידיים זרות, ושלישית הקמת קיבוצי-הכשרה לקראת עלייה, והקמת בתי-ילדים. ועל כולם מאמץ מרוכז לחלץ את הניצולים מגיא-ההריגה ולהעלותם לארץ-ישראל, חלק גדול מהם נאלצו להפליג באניות מעפילים והתגלגלו עוד זמן רב עד שזכו להגיע לחוף-מבטחים נכסף.
פעמים זכו ליחס מתנכר, שאיפתם לקיים אורח-חיים של תורה ומצוות נתקלה לא פעם בעוינות ובלעג.
"התנועה שלנו בפולין הוקמה הורות למסירותם ולחריצותם ועקשנותם של כמה חברים... אני מוכרח להודות שחומר כזה של אנשים, אשר מצאתי אצלנו, לא תמצאו באף קיבוץ אחר, אנשים אשר מסירותם בכל לבם ונשמתם לרעיון הקדוש שלנו, אשר בהתנהגותם היומיומית מוסיפים לנו כבוד,.. כשהנך נכנס בשבת לאחד הקיבוצים שלנו, אתה רואה את קדושת השבת בכל פינה ופינה, התפילה והארוחה, השיחות והלימודים, כל אלה משאירים עליך רושם בל-יימחה. סדר היום של שבת מתחיל בתפילה, ואחר-כך קידוש וארוחה. בתוך הארוחה זמירות ושירי ארץ-ישראל, שירים מהגטו, מחיי הכיבוש הנאצי, שיעור בפרשת השבוע, שיחה על נושאים שונים ושוב שירים וריקודים. השולחן נמשך כארבע שעות. ככה ממשיכים בשיעור משניות, תפילה, שיעור בהפטרת השבוע, ארוחה, שיחה וכו', עד 'עונג שבת'. אינך יכול להשתחרר מהרושם הכביר שזה עושה עליך.., אכן יש אנשים המוסרים את בל מרצם ונפשם ומוליכים בכבוד ובגאון את התנועה שלנו לקראת השלב הסופי - בניין הארץ, על-פי התורה והעבודה..." (יהודה דטנר, 1945, כסלו תש"ה, מאפר לתקומה עמ' 91).
רחל גם השתתפה בייסודם ובפעולתם של קיבוצי ההכשרה הראשונים, קיבוצי הכשרה הם קיבוצים שנוצרו כדי להכשיר נוער לקראת עלייתם לארץ על ידי תנועת החלוץ . הקמתם באה בעקבות הצהרת בלפור שבה היהודים קיבלו אישור ממעצמת עולם חשובה בימים ההם לתקומת בית לאומי בארץ ישראל ויהודים בגולה התחילו לחשוב באמת על האפשרות ולעלות ארצה אבל הארץ הייתה מאוד קשה למגורים בזמן הזה ולכן הכשירו את הנוער לעבודה חקלאית ועוד ערכים חשובים שצריך לדגול בהם כמו למידת השפה העברית וכו.. בנוסף הבריטים נתנו אישור עלייה רק ליהודים שהיו יכולים להסתדר עצמאית בארץ ישראל או שהיה להם 1000 ליש"ט או שהיה להם מקצוע ביד בעבודת האדמה ,נגרות ... לנוער לא היה שום ידע בנושאים אלו ולכן החלו לקום הרבה קיבוצי הכשרה באירופה.
רחל נתפסת לרעיון הקיבוץ ב1945. בהמשך עברה לקרקוב, שם השתתפה בארגון קבוצת "לנצחון". בפרוץ הפוגרום על היהודים בקיבוץ ההכשרה "לנצחון" בקרקוב בקיץ 1945 עמדה על משמר הקיבוץ, שזה מקרוב הוקם ופעל בבניין בית הספר "תחכמוני", ונלחמה על קיומו בגבורה.
בהתקפה של בריונים מקומיים על הקיבוץ, נאבקת רחל עם חבריה והם הודפים את ההתקפה. היא נעמדה אז שכם אל שכם עם חבריה והדפה את התוקפים. שם היא גם קיבלה תעודת הצטיינות. שם היא גם מקבלת תעודת הצטיינות "סמל ודוגמה בעבודתך בעד רעיון ארץ ישראל דתית-עובדת". לאחר מכן עברה לחוות הכשרה חקלאית של "בני עקיבא" בעיר אשבאך שבגרמניה שם התכשרה לחיי כפר.
בחוות ההכשרה הזו לימד בנימין הניג. הוא היה בחור מעט מבוגר רציני ,אינטלגנטי, מקפיד בענייני דת ומאוד מסור. הניג ידע עברית, ותפקידו היה ללמד שם את הבנות (ביניהן הייתה רחל הילר), והצליח בכך מאד. לרוב הבנות בחוות ההכשרה לא הייתה כל ידיעה שהיא בשפה העברית ובזכות בנימין הניג, הן עלו ארצה בידיעת השפה העברית וביכולת לקרוא ולכתוב.
ומשם, דרך צרפת ב"לה סויטה" ליד מרסי, שם מתרכזים "המיועדים להעפלה" שקצרה רוחם מלחכות, העפילה לארץ עם חבורתה בסיפון "סאן-דימטריו" אוניית המעפילים "לטרון" לקראת סוף 1946. 4 חודשים לא קלים ישבה רחל במחנה המעבר ליד צרפת, וכשהגיע תורה לעלות, קיוותה כי הנה תמה כוס הייסורים והתכוננה למפנה בחייה. אך ארוכה הדרך לארץ ישראל...שנתיים של נידודים, רעב, קור וחום...ואכזבה רודפת אכזבה. הדרך הארוכה שבין חלום למציאות.
הבריטים עקבו אחר האונייה "לטרון" מרגע צאתה לדרך, ובהגיעה ללב ים השתלטו עליה תוך הפעלת כוח. 4 משחטות בריטיות נדרשו על מנת לעצור את האונייה.
קבוצת המעפילים ניסתה למנוע את עליית הבריטים לסיפון, ללא הצלחה. "לטרון" נגררה לנמל חיפה, ובראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש, שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין. גם החיים בקפריסין אינם קלים, לבד משלילת החרות, המחסור והתנאים הקשים, העיקה על רחל הבטלה שנכפתה עליה. היא קיוותה אז שיישארו לה עוד כוחות להתחיל חיים חדשים כאשר תגיע לחוף המבטחים. ולמרות זאת, הייתה זאת הגלות הקלה מכל הגלויות שידעה. רחל שהתה זמן ארוך במחנה בקפריסין הנ"ל- שבעה חודשים שלמים ורק בקיץ 1947 זכתה לעלות לארץ ישראל.
העולם של "אחרי המלחמה" אינו מסביר לה פנים. בערבוביה הכללית אף אחד אינו יודע לאן ללכת ובוודאי שלא היתומה בת ה19. העבר אינו מרפה וקשה שלא להרהר במאורעות הכואבים ולשקוע בייאוש... מכריה של רחל העידו על קשייה בהיוותרה יחידה אחרי המלחמה: "... האכזבה הייתה מרה, ועוד שבעתיים ממנה הייתה מרה השיבה לחיים חופשיים עם הדרישות היומיומיות והדאגות לכל הדברים הקטנים שבלעדיהם אין קיום אף יום אחד. העולם חזר לחיים, או נכון יותר לא חזר כלל, חי בכל תקפו ועבר על כל שהיה בלי להיעצר אף רגע... החיים גררו את רחל איתם והיא התקשתה שלא לפגר אחריהם, במיוחד מאחר שבערבוביה הכללית אף אחד לא ידע לאן ללכת, ואצלה ה'לאן' בחיים היה תמיד נקודת המוצא לכול, ובלעדיו - חלל ריק".
רחל שחיפשה אחרי המלחמה מטרה או אידיאל להתמסר- מצאה עד למהרה את הדרך, חזרה לפולין, לעיר הולדתה לודז'. שם מצאה את החלוצים הדתיים הראשונים. היא השתתפה ביסודם ופעולתם של תנועת "תורה ועבודה" בלודז' בתנועה הציונית דתית מוצאת רחל את המעבר-מהעבר על ההווה- היא מסייעת לצעירים שאיבדו את אמונתם... כך היא מוצאת גם את עצמה וניצני תקווה מתעוררים בה. תנועת תורה ועבודה התחילה בוועידה עולמית של ארגוני הנוער הקשורים ל"מזרחי", שהתכנסה בט"ו במנחם-אב תרפ"ה (1925), נוסדה מסגרת- לארגוני הנוער והצעירים החלוציים שפעלו בתנועת "המזרחי": "הברית העולמית של צעירי-המזרחי, החלוץ-המזרחי, והפועל-המזרחי – "תנועת תורה ועבודה", מרכזה בוורשה. הסיסמה "תורה-ועבודה" - חזון בניין חברה יהודית בארץ-ישראל המושתתת על התורה ועל ערכי הצדק-החברתי הגלומים בה - משותפת מכאן ואילך לאלה ולארגוני הנוער: "השומר-הדתי", "ברוריה" ו"בני-עקיבא". בשנת תרצ"ט (1939) היו בפולין למעלה מ-40,000 חברים ב"תנועת תורה-ועבודה".
תנועת תורה ועבודה בלודז' הייתה מעין תנועת נוער צופית דתית שהקימו וייסדו אותה הבוגרים של הגימנסיה העיברית שהיו באותה העיר.
רחל הילר שהייתה הבוגרת של הגימנסיה העיברית הייתה מן הבוגרים הללו והייתה מהנוער שאסף את השרידים של תנועת תורה ועבודה בלודז' אחרי השואה הסניף פעל לפי דגם בני עקיבא לבוב שהיה שונה מהדגם של התנועה שהיה רווח בפולין שהיה כ"השומר הדתי".
בשיאו הסניף מנה כ200-300 חניכים הטקסים והפעילויות שהתנועה ארגנה היו באופי דומה לתנועת בני עקיבא שבישראל אבל עדיין נשמרה עם ייחוד מסויים. תלמידי התנועה היו מילדי הגימנסיות וכלן דיברו פולני שלא כמו חברי "השומר העיברי" התנועה חינכה לעלות ארצה להיות אנשים עובדים בארץ ישראל להיות כמו "החלוץ הדתי" שהנוער גם מהאורתודוכסים מהחברה הדתית התחיל לדגול בשיבה ארצה ולהיות חלוצי ולכן קמו החלוץ הדתי שנענה לצרכים של הנוער הדתי בעיניי כשרות ושבת כדי שגם הם יוכלו להיות בקיבוצי הכשרה ובסופו של דבר לעלות ארצה. אחרי השואה התפקידים של בני עקיבא בלודז' היו בכמה רבדים ראשית, ריכוז השרידים המעטים, שנית איסוף ילדים שנמסרו במהלך המלחמה בכורח הנסיבות לידיים זרות, ושלישית הקמת קיבוצי-הכשרה לקראת עלייה, והקמת בתי-ילדים. ועל כולם מאמץ מרוכז לחלץ את הניצולים מגיא-ההריגה ולהעלותם לארץ-ישראל, חלק גדול מהם נאלצו להפליג באניות מעפילים והתגלגלו עוד זמן רב עד שזכו להגיע לחוף-מבטחים נכסף.
פעמים זכו ליחס מתנכר, שאיפתם לקיים אורח-חיים של תורה ומצוות נתקלה לא פעם בעוינות ובלעג.
"התנועה שלנו בפולין הוקמה הורות למסירותם ולחריצותם ועקשנותם של כמה חברים... אני מוכרח להודות שחומר כזה של אנשים, אשר מצאתי אצלנו, לא תמצאו באף קיבוץ אחר, אנשים אשר מסירותם בכל לבם ונשמתם לרעיון הקדוש שלנו, אשר בהתנהגותם היומיומית מוסיפים לנו כבוד,.. כשהנך נכנס בשבת לאחד הקיבוצים שלנו, אתה רואה את קדושת השבת בכל פינה ופינה, התפילה והארוחה, השיחות והלימודים, כל אלה משאירים עליך רושם בל-יימחה. סדר היום של שבת מתחיל בתפילה, ואחר-כך קידוש וארוחה. בתוך הארוחה זמירות ושירי ארץ-ישראל, שירים מהגטו, מחיי הכיבוש הנאצי, שיעור בפרשת השבוע, שיחה על נושאים שונים ושוב שירים וריקודים. השולחן נמשך כארבע שעות. ככה ממשיכים בשיעור משניות, תפילה, שיעור בהפטרת השבוע, ארוחה, שיחה וכו', עד 'עונג שבת'. אינך יכול להשתחרר מהרושם הכביר שזה עושה עליך.., אכן יש אנשים המוסרים את בל מרצם ונפשם ומוליכים בכבוד ובגאון את התנועה שלנו לקראת השלב הסופי - בניין הארץ, על-פי התורה והעבודה..." (יהודה דטנר, 1945, כסלו תש"ה, מאפר לתקומה עמ' 91).
רחל גם השתתפה בייסודם ובפעולתם של קיבוצי ההכשרה הראשונים, קיבוצי הכשרה הם קיבוצים שנוצרו כדי להכשיר נוער לקראת עלייתם לארץ על ידי תנועת החלוץ . הקמתם באה בעקבות הצהרת בלפור שבה היהודים קיבלו אישור ממעצמת עולם חשובה בימים ההם לתקומת בית לאומי בארץ ישראל ויהודים בגולה התחילו לחשוב באמת על האפשרות ולעלות ארצה אבל הארץ הייתה מאוד קשה למגורים בזמן הזה ולכן הכשירו את הנוער לעבודה חקלאית ועוד ערכים חשובים שצריך לדגול בהם כמו למידת השפה העברית וכו.. בנוסף הבריטים נתנו אישור עלייה רק ליהודים שהיו יכולים להסתדר עצמאית בארץ ישראל או שהיה להם 1000 ליש"ט או שהיה להם מקצוע ביד בעבודת האדמה ,נגרות ... לנוער לא היה שום ידע בנושאים אלו ולכן החלו לקום הרבה קיבוצי הכשרה באירופה.
רחל נתפסת לרעיון הקיבוץ ב1945. בהמשך עברה לקרקוב, שם השתתפה בארגון קבוצת "לנצחון". בפרוץ הפוגרום על היהודים בקיבוץ ההכשרה "לנצחון" בקרקוב בקיץ 1945 עמדה על משמר הקיבוץ, שזה מקרוב הוקם ופעל בבניין בית הספר "תחכמוני", ונלחמה על קיומו בגבורה.
בהתקפה של בריונים מקומיים על הקיבוץ, נאבקת רחל עם חבריה והם הודפים את ההתקפה. היא נעמדה אז שכם אל שכם עם חבריה והדפה את התוקפים. שם היא גם קיבלה תעודת הצטיינות. שם היא גם מקבלת תעודת הצטיינות "סמל ודוגמה בעבודתך בעד רעיון ארץ ישראל דתית-עובדת". לאחר מכן עברה לחוות הכשרה חקלאית של "בני עקיבא" בעיר אשבאך שבגרמניה שם התכשרה לחיי כפר.
בחוות ההכשרה הזו לימד בנימין הניג. הוא היה בחור מעט מבוגר רציני ,אינטלגנטי, מקפיד בענייני דת ומאוד מסור. הניג ידע עברית, ותפקידו היה ללמד שם את הבנות (ביניהן הייתה רחל הילר), והצליח בכך מאד. לרוב הבנות בחוות ההכשרה לא הייתה כל ידיעה שהיא בשפה העברית ובזכות בנימין הניג, הן עלו ארצה בידיעת השפה העברית וביכולת לקרוא ולכתוב.
ומשם, דרך צרפת ב"לה סויטה" ליד מרסי, שם מתרכזים "המיועדים להעפלה" שקצרה רוחם מלחכות, העפילה לארץ עם חבורתה בסיפון "סאן-דימטריו" אוניית המעפילים "לטרון" לקראת סוף 1946. 4 חודשים לא קלים ישבה רחל במחנה המעבר ליד צרפת, וכשהגיע תורה לעלות, קיוותה כי הנה תמה כוס הייסורים והתכוננה למפנה בחייה. אך ארוכה הדרך לארץ ישראל...שנתיים של נידודים, רעב, קור וחום...ואכזבה רודפת אכזבה. הדרך הארוכה שבין חלום למציאות.
הבריטים עקבו אחר האונייה "לטרון" מרגע צאתה לדרך, ובהגיעה ללב ים השתלטו עליה תוך הפעלת כוח. 4 משחטות בריטיות נדרשו על מנת לעצור את האונייה.
קבוצת המעפילים ניסתה למנוע את עליית הבריטים לסיפון, ללא הצלחה. "לטרון" נגררה לנמל חיפה, ובראשית נובמבר 1946 הורדו ממנה המעפילים בכוח והועלו על אוניות גירוש, שלקחו אותם למחנות המעצר בקפריסין. גם החיים בקפריסין אינם קלים, לבד משלילת החרות, המחסור והתנאים הקשים, העיקה על רחל הבטלה שנכפתה עליה. היא קיוותה אז שיישארו לה עוד כוחות להתחיל חיים חדשים כאשר תגיע לחוף המבטחים. ולמרות זאת, הייתה זאת הגלות הקלה מכל הגלויות שידעה. רחל שהתה זמן ארוך במחנה בקפריסין הנ"ל- שבעה חודשים שלמים ורק בקיץ 1947 זכתה לעלות לארץ ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה