עם פרוץ מלחמת העולם השנייה היו בלודז' כ-700 תושבים ומתוכם כ-250 אלף יהודים ולמעלה מ60 אלף גרמנים. לודז' הייתה עיר תעשייתית גדולה וכונתה "מנצ'סטר הפולנית". היהודים היוו חלק מרכזי וחשוב בתעשייה של העיר. כחצי מהיהודים בעיר עסקו במקצועות ייצור שונים, בעיקר בענפי הטקסטיל. היהודים התעשיינים הללו השפיעו רבות, ותרמו בצורה נרחבת לכלכלת העיר. הקהילה היהודית בלודז' הייתה מלאת חיים, והיא מימשה גם את מאפייניה התרבותיים בקהילה. הוקמו בה בתי-ספר יהודיים מזרמים שונים, גימנסיות יהודיות ועבריות, תיאטרונים, ומפלגות יהודיות מכל גוני הקשת הפוליטית פעלו בה ולצדן תנועות נוער יהודיות על אלפי חבריהן ועוד.
ב- 8 בספטמבר 1939 , עם כניסת הגרמנים לעיר לודז', הושם באחת קץ לפעילות התוססת הזאת. הגרמנים החלו מיד במסע רדיפות אנטישמי נגד היהודים. רבים מהיהודים נתפסו ברחובות העיר ונלקחו לעבודות כפייה שונות שהיו מלוות בדרך כלל השפלות קשות והתעללות פיזית. בזמן הזה פורסמו צווים על ידי הגרמנים המורים את ביטול מעמדם של היהודים בחיי הכלכלה, הם עשו זאת על ידי הגבלת כמות הכסף המותרת ליהודי (עד 2,000 זלוטי) ואיסור לעסוק בענפי ייצור שונים, כגון טקסטיל ותעשיית העור וכו'. הגרמנים קבעו איסורים על היהודים הנוגעים לדתם, כגון אסרו על קיום התפילה בציבור ואילצו את היהודים לפתוח את עסקיהם בשבת ובחג. המצב של היהודים הדרדר וחיי הקהילה היהודית החלו להתמוטט מבחינה כלכלית, חברתית ודתית. באוקטובר 1939, תחילת המלחמה, לא נכללה לודז' בוורטלנד, אזור מערב פולין שייך לרייך הגרמני. יחד עם זאת, בשל חשיבותה הגדולה של התעשייה שבעיר לודז' ובשל לחץ המיעוט הגרמני בה, התערב בסופו של דבר מושל וורטלנד מטעם הרייך, ארתור גרייזר, ולודז' סופחה אליו ב-8 בנובמבר 1939. בעקבות כך הוחמר מצב היהודים, מאות יהודים מתושבי העיר נעצרו ועשרות נרצחו, בעיקר מקרב האינטליגנציה ופעילי הציבור. ב-14 בנובמבר ציוו היהודים לשאת על שרווליהם פס צהוב, וזה הוחלף אחר כך בטלאי צהוב. בין 15 ל-17 בנובמבר העלו הגרמנים באש את בתי הכנסת המרכזיים של העיר. היהודים נושלו מנכסיהם, ונאמנים גרמנים הופקדו על ניהול עסקיהם.
לאחר שלודז' הפכה לחלק מהרייך הגרמני, היה צורך ב"ניקוי העיר מיהודים", ובאמצעות גזל רכושם וצעדי דיכוי אחרים התכוונו הגרמנים לאלץ את היהודים לעזוב אותה בעצמם. כשנכשלה רעיון זה, הם ארגנו גירושים של אלפי יהודים ופולנים לשטחי הגנרל גוברנמן. הגירושים החלו באמצע דצמבר 1939, אך הופסקו מיד, משום שהנס פרנק, מושל הגנרל גוברנמן, התנגד לכניסת פליטים במספר גדול לתחום של שטחו. למרות זאת פונו מלודז' עשרות אלפי יהודים. כשגודר הגטו היהודי- גטו לודז' ונסגר, כבר עזבו את לודז' כשליש מיהודיה.
עם פרוץ המלחמה, בבוא ההתמוטטות של הקהילה היהודית בלודז', חרב גם עולמה של רחל. ב-8 בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו, שהעברת היהודים אליו לוותה בהתגברות מעשי שוד, התעללויות ורצח. רחל ומשפחתה נשלחו לגטו לודז' גם הם. גטו לודז' היה השני בגודלו במרחב הכיבוש הגרמני וגם המנותק ביותר מסביבתו ומגטאות אחרים. כ-164,000 יהודים נכלאו בתוכו ואליהם נוספו עשרות אלפים מיהודי המחוז, יהודים מן הרייך וצוענים. הגטו שיועד במקור להיות גטו מעבר זמני, התקיים יותר מארבע שנים משום שמשך קיומו נגזר מאינטרס גרמני מקומי לנצל את כוח העבודה היהודי. מרדכי חיים רומקובסקי, יושב-הראש הסמכותי והשנוי במחלוקת של היודנרט. ב-13 באוקטובר 1939 מינו הגרמנים את רומקובסקי "זקן היהודים" והטילו עליו אחריות אישית לציות מלא של יהודי העיר לפקודותיהם והוראותיהם. יהודי לודז' קיבלו את מינויו של רומקובסקי ברגשות מעורבים. אף שהעריכו את המרץ שלו ואת כישוריו הארגוניים, הם לעגו לו על חוסר השכלתו, על תוקפנותו ושתלטנותו, על קוצר הרוחו.
בפקודת הגרמנים מינה רומקובסקי יודנרט של מנהיגי הקהילה שנשארו בעיר, אך ימיו של גוף זה היו קצרים. ב-11 בנובמבר, שלושה ימים לאחר הסיפוח, נכלאו חבריו ומרביתם נרצחו עם כמה ממנהיגי העיר לודז'. רומקובסקי הצטווה למנות יודנרט חדש, אך זה לא היה יעיל, אם בשל המעמד הנחות יותר של חבריו, ואם בשל נטייתו של רומקובסקי לפעול בלי להתייעץ עם עמיתיו. הוא המשיך לנהוג כך כל ימי כהונתו, ולביצוע פקודותיו נסמך על כמה עוזרים נאמנים. הוא גם ראה בעבודה למען הגרמנים פתח לקיום ותקווה להישרדות של היהודים, והקים מערך יצרני מסועף שבו הועסקו יהודי הגטו, ובכלל זה גם "רסורטים" (בתי מלאכה) שבהם הועסקו גם ילדים. ואולם גם התוצרת שהופקה בגטו הצדיקה בעיני הגרמנים הפוגה זמנית בלבד במלאכת ההשמדה. גטו לודז' נחסם בגדר עץ ובגדרות תיל שהוקמו באביב 1940 ובודדו אותו מן העולם. בשכונה שנבחרה לא היה חשמל ולא מים זורמים.
הגטו נסגר באפריל וכ-200,000 גברים, נשים וטף נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים בשל הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב וכך שכרבע מתושבי הגטו מתו מסיבות הללו. בשטח של ארבעה קילומטרים רבועים הצטופפו כ170,000 בני אדם, לעתים בצפיפות של שמונה עד עשר נפשות בחדר. רבים מבתי הגטו היו בתי עץ, ומרביתם היו רעועים; הם לא היו מחוברים למערכת ביוב, לא היו בהם מים זורמים, ולא היה בהם חיבור להספקת הגז. הגרמנים לא סיפקו דלק להסקה, ובחורף סבלו התושבים מאוד מהקור העז.
הקושי הגדול ביותר היה הרעב. הגרמנים סיפקו במכוון כמות קטנה מאד של מצרכים. בתמורה לעבודה מפרכת בתנאים בלתי נסבלים קיבלו היהודים מנת מזון דלה. מזונם העיקרי היה מרק מימי, שלעתים צורפו לו פרוסת לחם ונקניק של בשר סוס. כך קיימו הגרמנים את הגטו בעלות מזערית והפיקו ממנו את מרב התועלת. הוריה של רחל לא שרדו את המלחמה, ומתו מרעב בגטו. רחל נשארה גלמודה עם אחיה הקטן, הצעיר ממנה בשבע שנים. בינואר 1942 החלו השילוחים להשמדה באמצעות משאיות גז שהובאו לאתר השמדה הסמוך לחלמנו. הגרמנים דרשו מרומקובסקי להכין רשימות של מועמדים לגירוש ולארגן את ריכוזם. ניסיונותיו לצמצם את מספר המגורשים עלו בתוהו. עד סופה של 1942 נרצחו בחלמנו כמעט מחצית מבין הכלואים בגטו לודז'. רחל הצליחה במאמצים רבים להסתיר את אחיה הקטן בשעה שהילדים שטרם היו כשירים לעבודה נלקחו למחנות המוות, ואחר כך עלה בידה לסדרו בעבודה בהצגתו כבן 14 - אף כי היה בן 11 בלבד. (כשאחיה נתפס היא מספרת כי הינו בן 14 וכך מצילה את חייו). בזכות העבודה נשאר בחיים עוד שנים מעטות. 5 שנים בגטו ורחל מאמינה כי למרות כל הסבל היא ואחיה הצעיר ישארו בחיים, אך ב-3 ביולי 1944 נעצרו המשלוחים לשבועיים כשמחנה חלמנו פורק בשל הקרבה של הכוחות הסובייטיים. כשהחזית התקרבה, פקידים גרמנים החליטו להעביר את היהודים שנותרו, כולל רומקובסקי, לאושוויץ, וחיסולו של הגטו החל במהירות. רחל כבר לא יכלה להגן על אחיה הקטן, היא ואחיה מופרדים והוא נשלח עם יתר תושבי הגטו לאושוויץ ונספה במשרפות שם. רחל שצופה בו בלכתו, מאבדת את התקווה והרצון לחיות.
רחל, נצר אחרון למשפחת הילר, נשלחה למחנה העבודה מיטלשטין בגרמניה, ומשם נדדה בין מחנות ריכוז ועבודה שונים. היא סבלה רעב וקור, ודמותה הייתה כצל אדם - חיוורת וחלשה, אך רחל זכתה לראות את קץ המלחמה.
ב- 8 בספטמבר 1939 , עם כניסת הגרמנים לעיר לודז', הושם באחת קץ לפעילות התוססת הזאת. הגרמנים החלו מיד במסע רדיפות אנטישמי נגד היהודים. רבים מהיהודים נתפסו ברחובות העיר ונלקחו לעבודות כפייה שונות שהיו מלוות בדרך כלל השפלות קשות והתעללות פיזית. בזמן הזה פורסמו צווים על ידי הגרמנים המורים את ביטול מעמדם של היהודים בחיי הכלכלה, הם עשו זאת על ידי הגבלת כמות הכסף המותרת ליהודי (עד 2,000 זלוטי) ואיסור לעסוק בענפי ייצור שונים, כגון טקסטיל ותעשיית העור וכו'. הגרמנים קבעו איסורים על היהודים הנוגעים לדתם, כגון אסרו על קיום התפילה בציבור ואילצו את היהודים לפתוח את עסקיהם בשבת ובחג. המצב של היהודים הדרדר וחיי הקהילה היהודית החלו להתמוטט מבחינה כלכלית, חברתית ודתית. באוקטובר 1939, תחילת המלחמה, לא נכללה לודז' בוורטלנד, אזור מערב פולין שייך לרייך הגרמני. יחד עם זאת, בשל חשיבותה הגדולה של התעשייה שבעיר לודז' ובשל לחץ המיעוט הגרמני בה, התערב בסופו של דבר מושל וורטלנד מטעם הרייך, ארתור גרייזר, ולודז' סופחה אליו ב-8 בנובמבר 1939. בעקבות כך הוחמר מצב היהודים, מאות יהודים מתושבי העיר נעצרו ועשרות נרצחו, בעיקר מקרב האינטליגנציה ופעילי הציבור. ב-14 בנובמבר ציוו היהודים לשאת על שרווליהם פס צהוב, וזה הוחלף אחר כך בטלאי צהוב. בין 15 ל-17 בנובמבר העלו הגרמנים באש את בתי הכנסת המרכזיים של העיר. היהודים נושלו מנכסיהם, ונאמנים גרמנים הופקדו על ניהול עסקיהם.
לאחר שלודז' הפכה לחלק מהרייך הגרמני, היה צורך ב"ניקוי העיר מיהודים", ובאמצעות גזל רכושם וצעדי דיכוי אחרים התכוונו הגרמנים לאלץ את היהודים לעזוב אותה בעצמם. כשנכשלה רעיון זה, הם ארגנו גירושים של אלפי יהודים ופולנים לשטחי הגנרל גוברנמן. הגירושים החלו באמצע דצמבר 1939, אך הופסקו מיד, משום שהנס פרנק, מושל הגנרל גוברנמן, התנגד לכניסת פליטים במספר גדול לתחום של שטחו. למרות זאת פונו מלודז' עשרות אלפי יהודים. כשגודר הגטו היהודי- גטו לודז' ונסגר, כבר עזבו את לודז' כשליש מיהודיה.
עם פרוץ המלחמה, בבוא ההתמוטטות של הקהילה היהודית בלודז', חרב גם עולמה של רחל. ב-8 בפברואר 1940 הוקם בלודז' גטו, שהעברת היהודים אליו לוותה בהתגברות מעשי שוד, התעללויות ורצח. רחל ומשפחתה נשלחו לגטו לודז' גם הם. גטו לודז' היה השני בגודלו במרחב הכיבוש הגרמני וגם המנותק ביותר מסביבתו ומגטאות אחרים. כ-164,000 יהודים נכלאו בתוכו ואליהם נוספו עשרות אלפים מיהודי המחוז, יהודים מן הרייך וצוענים. הגטו שיועד במקור להיות גטו מעבר זמני, התקיים יותר מארבע שנים משום שמשך קיומו נגזר מאינטרס גרמני מקומי לנצל את כוח העבודה היהודי. מרדכי חיים רומקובסקי, יושב-הראש הסמכותי והשנוי במחלוקת של היודנרט. ב-13 באוקטובר 1939 מינו הגרמנים את רומקובסקי "זקן היהודים" והטילו עליו אחריות אישית לציות מלא של יהודי העיר לפקודותיהם והוראותיהם. יהודי לודז' קיבלו את מינויו של רומקובסקי ברגשות מעורבים. אף שהעריכו את המרץ שלו ואת כישוריו הארגוניים, הם לעגו לו על חוסר השכלתו, על תוקפנותו ושתלטנותו, על קוצר הרוחו.
בפקודת הגרמנים מינה רומקובסקי יודנרט של מנהיגי הקהילה שנשארו בעיר, אך ימיו של גוף זה היו קצרים. ב-11 בנובמבר, שלושה ימים לאחר הסיפוח, נכלאו חבריו ומרביתם נרצחו עם כמה ממנהיגי העיר לודז'. רומקובסקי הצטווה למנות יודנרט חדש, אך זה לא היה יעיל, אם בשל המעמד הנחות יותר של חבריו, ואם בשל נטייתו של רומקובסקי לפעול בלי להתייעץ עם עמיתיו. הוא המשיך לנהוג כך כל ימי כהונתו, ולביצוע פקודותיו נסמך על כמה עוזרים נאמנים. הוא גם ראה בעבודה למען הגרמנים פתח לקיום ותקווה להישרדות של היהודים, והקים מערך יצרני מסועף שבו הועסקו יהודי הגטו, ובכלל זה גם "רסורטים" (בתי מלאכה) שבהם הועסקו גם ילדים. ואולם גם התוצרת שהופקה בגטו הצדיקה בעיני הגרמנים הפוגה זמנית בלבד במלאכת ההשמדה. גטו לודז' נחסם בגדר עץ ובגדרות תיל שהוקמו באביב 1940 ובודדו אותו מן העולם. בשכונה שנבחרה לא היה חשמל ולא מים זורמים.
הגטו נסגר באפריל וכ-200,000 גברים, נשים וטף נדחסו בו בתנאים בלתי אנושיים. במהרה היה הגטו לאתר תמותת המונים בשל הצפיפות ותנאי התברואה הירודים גרמו מגפות, והאוכלוסייה סבלה מקור ומרעב וכך שכרבע מתושבי הגטו מתו מסיבות הללו. בשטח של ארבעה קילומטרים רבועים הצטופפו כ170,000 בני אדם, לעתים בצפיפות של שמונה עד עשר נפשות בחדר. רבים מבתי הגטו היו בתי עץ, ומרביתם היו רעועים; הם לא היו מחוברים למערכת ביוב, לא היו בהם מים זורמים, ולא היה בהם חיבור להספקת הגז. הגרמנים לא סיפקו דלק להסקה, ובחורף סבלו התושבים מאוד מהקור העז.
הקושי הגדול ביותר היה הרעב. הגרמנים סיפקו במכוון כמות קטנה מאד של מצרכים. בתמורה לעבודה מפרכת בתנאים בלתי נסבלים קיבלו היהודים מנת מזון דלה. מזונם העיקרי היה מרק מימי, שלעתים צורפו לו פרוסת לחם ונקניק של בשר סוס. כך קיימו הגרמנים את הגטו בעלות מזערית והפיקו ממנו את מרב התועלת. הוריה של רחל לא שרדו את המלחמה, ומתו מרעב בגטו. רחל נשארה גלמודה עם אחיה הקטן, הצעיר ממנה בשבע שנים. בינואר 1942 החלו השילוחים להשמדה באמצעות משאיות גז שהובאו לאתר השמדה הסמוך לחלמנו. הגרמנים דרשו מרומקובסקי להכין רשימות של מועמדים לגירוש ולארגן את ריכוזם. ניסיונותיו לצמצם את מספר המגורשים עלו בתוהו. עד סופה של 1942 נרצחו בחלמנו כמעט מחצית מבין הכלואים בגטו לודז'. רחל הצליחה במאמצים רבים להסתיר את אחיה הקטן בשעה שהילדים שטרם היו כשירים לעבודה נלקחו למחנות המוות, ואחר כך עלה בידה לסדרו בעבודה בהצגתו כבן 14 - אף כי היה בן 11 בלבד. (כשאחיה נתפס היא מספרת כי הינו בן 14 וכך מצילה את חייו). בזכות העבודה נשאר בחיים עוד שנים מעטות. 5 שנים בגטו ורחל מאמינה כי למרות כל הסבל היא ואחיה הצעיר ישארו בחיים, אך ב-3 ביולי 1944 נעצרו המשלוחים לשבועיים כשמחנה חלמנו פורק בשל הקרבה של הכוחות הסובייטיים. כשהחזית התקרבה, פקידים גרמנים החליטו להעביר את היהודים שנותרו, כולל רומקובסקי, לאושוויץ, וחיסולו של הגטו החל במהירות. רחל כבר לא יכלה להגן על אחיה הקטן, היא ואחיה מופרדים והוא נשלח עם יתר תושבי הגטו לאושוויץ ונספה במשרפות שם. רחל שצופה בו בלכתו, מאבדת את התקווה והרצון לחיות.
רחל, נצר אחרון למשפחת הילר, נשלחה למחנה העבודה מיטלשטין בגרמניה, ומשם נדדה בין מחנות ריכוז ועבודה שונים. היא סבלה רעב וקור, ודמותה הייתה כצל אדם - חיוורת וחלשה, אך רחל זכתה לראות את קץ המלחמה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה