רחל הילר, בעלת שם שני שהינו רניה. היא בתו של יחזקאל ושל שושנה-זלדה לבית גולדשטיין. היא נולדה ב9 במרס 1924 (ג' באדר תרפ"ד) בלודז' שבפולין.
לודז' הינה עיר מחוז במרכז פולין, אשר ידועה עוד משנת 1322, וממוקמת ליד פרשת המים שבין הויסלה והאודר.
לודז' הייתה עיר חקלאית בתחילתה. אין מידע מדויק מתי הגיעו יהודים לראשונה ללודז', אך ידוע שבעבר היו קהילות יהודיות בסביבה. ככל הנראה מחצית מהיהודים שהגיעו ללודז' הם מכפרים סמוכים (כמו בלדוב, סטוקי ועוד) או מעיירות סמוכות (לאסק, סטרריקוב ועוד) וכן מרוסיה ומערים רחוקות.
הזכר הראשון לקיומם של יהודים בלודז' נמצא משנת 1718, ורק ב1775 נרשם כי מתגוררים שם יהודים אחדים שעוסקים במלאכות שונות כגון: מוזגים וחוכרים.
בשנת 1793 התחיל שינוי והתפתחות של העיירה, הכולל צמיחת מספרם של היהודים. בשנת 1809 דווחו על 24 משפחות יהודיות בלודז' הכוללות בתוכן 98 אנשים. בנוסף לכך בשנה זו נרשמו לכל משפחה "כתבי זכות" שאפשרו את ישיבתן של משפחות אלו בעיר וכן דווח מה המצב שלהם בתשלום כל מיני מיסים מסוימים. בשנה זו נוסדה הקהילה היהודית הראשונה בלודז'.
כעבור כמה שנים, ב1915, מספר המשפחות היהודיות עלה ל55, 7 מהמשפחות הללו היו בעלי בתים, כך שנוצר קנאה ושנאה כלפיהם, לכן 5 שנים לאחר מכן פנה הכומר לשלטונות בטענה שקרבתם של היהודים ובתיהם לכנסייה מפריעה
ל"פולחן הנוצרי".
בערך בסביבות השנה 1822 התקיים ויכוח לגבי ישוב היהודים בלודז'. המחלוקת הייתה בין השלטון המחוזי לבין ועדת בנין העיר. הראשון מביניהם רצה להניח ליהודים להתגורר ברחובות מסויימים הסמוכים לבית הכנסת בטענה כי העיר זקוקה לבינוי והיהודים מרבים לבנות. לעומת זאת, ועדת הערים טענה שיש להרחיק את היהודים מהעיר, למרות שלא היה חוק המורה על הרחקת היהודים מן העיר, גם לא היה דבר בכתבי הזכות המציין את זה. לכן מנהל ענייני הערים של מחוז הלנצ'יצי כתב כי היהודים נעשו לבעלי זכות בעיר לודז' וזו זכותם להתיישב בה. הוא התבסס על כתבי הזכות, ועל התיישבותם הראשונה של היהודים עוד מלפני 50 שנה.
בין השנים 1818-1824 היהודים היו כשליש מהאוכלוסיה, אך מצבם הכלכלי לפני תקופת התיעוש היה גרוע, רובם היו עניים. כשהתחילו לקדם את תוכניות התיעוש בעיר, ואף הוזמנו מומחים מגרמניה. יחד עם זאת לא שכחו גם לבצע הגבלות כלפי היהודים. זה התבטא ב"האדון הנאור"- זהו חוק הגטו שנמצא בתוך "החוזה זגירז" המורה על היהודים לרכוש בתים ולקנות מגרשים ברחובות מסוימים (בצד הדרומי). משנת 1827 נכתב בחוזה על הגבלת מגוריהם של היהודים בכל החלקים האחרים של העיר לודז' למעט 2 משפחות יהודיות שהורשו משום שנמצא בהן תועלת לחברה ולתרבות.
בשנת 1836 היהודים אף עזרו לעיר להתפתח מבחינה כלכלית. בשנה הזו גם הגיעו לעיר יהודים משכילים, אשר נלחמו על הריסת גבולות הגטו, והם הצליחו להתיישב כיחידים לאט לאט בעיר החדשה. הם עשו זאת באמצעות תחבולות וטענות מגוונות ושונות.
רבים מהחברה הכללית (פולנים וגרמנים) ניסו למנוע את מימוש זכויות היהודים ונלחמו בכך, ולמרות זאת היהודים המשיכו לבנות את העיר. בשנת 1940 הוחלט על הרחבת השכונות היהודיות בשל מצבם הגרוע, בערך בשנים הללו מספרם של היהודים עמד על כ-1500. בשנת 1848 כתוצאה ממהפכת הליברליזציה, נקבע כי ליהודים יש חובות כשם שיש לשאר התושבים בעיר, בנוסף לכך ניתן להם האפשרות לגור מחוץ לגטו ולעסוק בעיסוקיהם (מבלי שבוטל הגטו עצמו).
מספרם של היהודים בלודז' גבר במהלך העשר שנים הבאות, ולכן התאפשר גם להרחיב את הגטו (למרות שבפועל פעלו על פי התוכניות הנוחות ביותר לעירייה).
בשנת 1861 הוחלט להקטין את שטח ההרחבה, וצויין גבול על מנת שיהודים חלילה לא יתערבבו עם תושבים אחרים- גרמניים ופולנים. השלטונות גבו מיסים ודרשו שיהודים בשכונות החדשות יחזרו חזרה לגטו (שגבולותיו הורחבו והוקטנו לסירוגין). באותה תקופה הרבה מאד יהודים הגיעו ללודז' בזרם בלתי חוקי בגלל בעיות חומריות קשות, ולכן רבים חיפשו את מזונם בלודז'- עיר תעשייתית שהתפתחה במהירות.
ראש העיר אף אמר: "היהודים מנצלים תחבולות שונות כדי להדחק לתוך העיר".
ב-5.6.1862 תם סבלם של היהודים בזכות החוקה הליברלית- "הרפורמה הגדולה"- אמנציפציה לכל תושבי פולין. בוטלו תחומי הגטו, יהודי לודז' השתחררו מ"חוזה זגירז". בתחילת הרפורמה הגרמנים והפולנים ארגנו חרם על מי שהשכיר דירה ליהודי. בהמשך התעשיינים הגרמנים הבינו ששיתוף פעולה עם היהודים יביא להם תועלת. כך שהתרחשו שינויים משמעותיים בקהילה. היהודים המשכילים התחילו להשתלב ולהתערבב בחברה הכללית ועברו לגור משכונות יהודיות לרבעים נוצריים, הסוחרים עברו למקומות מרוחקים (כמה שיותר קרוב למרכז העיר), הבתים הבנויים מעץ התחלפו לבתים יוקרתיים ומפוארים, והעיר השתנתה באופן משמעותי.
יחד עם החידושים הטובים נוצרה מחלוקת פחות טובה בתוך היהודים- בין המשכילים לבין המשמרים והחסידים- האם לשמר את ה"ישן" או לחילופין להתפתח ולהתחדש.
המקצוע של היהודים מהווה גורם חשוב להתפתחותה של לודז'. רבים עסקו בתחומים חשובים כמו מסחר ומלאכה. (רק שליש מכלל תושבי לודז' עסקו בחקלאות לעומת שבתחילתה העיסוק המרכזי היה חקלאות).
עד 1863 כמות היהודים בלודז' עלה ב22 אחוזים, ורובם סבלו מתנאי מחייה קשים. בתקופה שצויינה ועד המאה הבאה 2 היישובים המשיכו לפעול: היישוב החדש המלווה במוסדות חברתיים, כלכליים ותרבותיים והיישוב הישן בה חברות ומניינים של בעלי מלאכה ומוסדות צדקה מסורתיים וכ'ו. ב1870 נרשמו כ10 אלף יהודים בלודז', וכעבור 27 שנים בלבד נרשמו 98 אלף יהודים. בעשור הראשון של המאה העשרים הייתה ירידה במספר התושבים בלודז' בגלל משברים כלכליים והרבה העדיפו לעבור לארצות הברית.
במרכז העיר הישנה ובגבולה עבר נחל מים מצחין אשר גרם מגפות רבות ואף האוויר כלל ריחות רעל של תעשיות שונות. יהודים רוכלים רבים הצטופפו שם, אך במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים סתמו את הנחל למניעת מגפות והאוויר חזר להיות בריא. אך עדיין בתקופה שבין 2 המלחמות לא נעשה דיי להפיכת הרובע לחלק הבריא ובינויו מחדש.
ערב מלחמת העולם הראשונה היו בלודז' כ-200 אלף תושבים יהודיים (מהם ברחו כ-50 אלף מזרחה בתחילת המלחמה). באותה תקופה שליש מבתי החרושת בעיר היו שייכים ליהודים. בשנות ה30 חלה עליה ניכרת במספר התושבים בעיר, אך לא בשל ריבוי טבעי אלא בגלל זרימת יהודים רבים מערי הסביבה ללודז'.
בערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בלודז' כ-700 אנשים ומתוכם כ-250 אלף יהודים. לודז' אז נחשבה לקהילה השנייה בגודלה בפולין כולה. הישוב היהודי בלודז' בפרט, ובשאר ערי פולין בכלל היה שרוי במתח תמידי. בכל התקופות הייתה אנטישמיות, בחלק מהתקופות הייתה ניכרת באופן מובהק ובחלק פחות.
בשנות ה30 של המאה ה20 גל האנטישמיות גבר, אורגנו מהומות נגד יהודים, נהרסו דוכנים שלהם, כתבו בעיתונים דברי הסתה נגדם, הכל על מנת להסית את התושבים הלא יהודים כנגד היהודים שחיים לצידם. בין 2 המלחמות היה משברים גדולים בכלכלה והשוק הפולני הצטמצם מאד.
ב1934 הייתה התאוששות וחזרו לייצר בכמויות שייצרו לפני מלחמת העולם הראשונה. על פי רישום נכתב כי רוב היהודים מ1931 עבדו בבתיהם. הנוצרים כמעט ולא נתנו ליהודים לעבוד במפעליהם. הרבה מהם קיבלו שכר מינימלי ביותר ותמיד נלחמו על תעסוקתם- גם הפועל וגם העובד בבית היהודי. בין המועסקים בתעשייה היו יהודים מומחים כגון מהנדסים, טכנאים מוסמכים ועוד. הם נחשבו ל"עילית", וחלקם אף הגיעו להנהלה ולשותפות במפעלים. אך רבים מהיהודים שסיימו אוניברסיטאות לא מצאו עבודות מחוץ ל"סקטור היהודי" ועבדו במקצועות בתוך הקהילה. כמעט ולא נרכשו רישיונות למסחר מהשלטונות וזה משום הפגיעה הקשה במסחר במהומות ובחרם האנטישמי שנעשה על היהודים.
ניתן לראות את העלייה הגדולה במספר האוכלוסייה היהודית בלודז', אם זה על ידי ריבוי טבעי או על ידי הגעה של יהודים הגרים בסביבה או במקום מרוחק על מנת להשיג חיים טובים יותר. הקהילה היהודית בעיר התפתחה וגדלה במהלך השנים, מלוות מידי פעם בשנאה כלפיהם ויחס מבדל, מזלזל ואף אלים כלפיהם. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית. לודז' גם היוותה מרכז חשוב של תרבות וחינוך יהודיים, שהתפתחו בה מוסדות חינוך רבים, אשר כללו גני ילדים, בתי ספר יסודיים, גימנסיות ובהן הגימנסיה העברית הראשונה בפולין, שנוסדה בשנת 1912 בה רחל הילר למדה. מוסדות חינוך אלו הושפעו באופן בולט מההתפלגות החברתית-פוליטית של האוכלוסייה היהודית.
רחל הילר חונכה בביתה החסידי על בסיס המסורת, ציונות והדת היהודית ששלטו בו רוח של שלום ואהבה. עד גיל 16 חייה היו שקטים וטובים. שום דבר לא הכין אותה לבאות. היא הייתה תלמידה מאד חרוצה ונבונה, היה לה כשרון יוצא דופן במוזיקה וחוש מוזיקלי מאד מפותח. גם רגישותה הייתה ניכרת באופן רחב ומיוחד.
לודז' הינה עיר מחוז במרכז פולין, אשר ידועה עוד משנת 1322, וממוקמת ליד פרשת המים שבין הויסלה והאודר.
לודז' הייתה עיר חקלאית בתחילתה. אין מידע מדויק מתי הגיעו יהודים לראשונה ללודז', אך ידוע שבעבר היו קהילות יהודיות בסביבה. ככל הנראה מחצית מהיהודים שהגיעו ללודז' הם מכפרים סמוכים (כמו בלדוב, סטוקי ועוד) או מעיירות סמוכות (לאסק, סטרריקוב ועוד) וכן מרוסיה ומערים רחוקות.
הזכר הראשון לקיומם של יהודים בלודז' נמצא משנת 1718, ורק ב1775 נרשם כי מתגוררים שם יהודים אחדים שעוסקים במלאכות שונות כגון: מוזגים וחוכרים.
בשנת 1793 התחיל שינוי והתפתחות של העיירה, הכולל צמיחת מספרם של היהודים. בשנת 1809 דווחו על 24 משפחות יהודיות בלודז' הכוללות בתוכן 98 אנשים. בנוסף לכך בשנה זו נרשמו לכל משפחה "כתבי זכות" שאפשרו את ישיבתן של משפחות אלו בעיר וכן דווח מה המצב שלהם בתשלום כל מיני מיסים מסוימים. בשנה זו נוסדה הקהילה היהודית הראשונה בלודז'.
כעבור כמה שנים, ב1915, מספר המשפחות היהודיות עלה ל55, 7 מהמשפחות הללו היו בעלי בתים, כך שנוצר קנאה ושנאה כלפיהם, לכן 5 שנים לאחר מכן פנה הכומר לשלטונות בטענה שקרבתם של היהודים ובתיהם לכנסייה מפריעה
 |
| לקוח מתוך אתר "בית התפוצות- מוזיאון העם היהודי" |
בערך בסביבות השנה 1822 התקיים ויכוח לגבי ישוב היהודים בלודז'. המחלוקת הייתה בין השלטון המחוזי לבין ועדת בנין העיר. הראשון מביניהם רצה להניח ליהודים להתגורר ברחובות מסויימים הסמוכים לבית הכנסת בטענה כי העיר זקוקה לבינוי והיהודים מרבים לבנות. לעומת זאת, ועדת הערים טענה שיש להרחיק את היהודים מהעיר, למרות שלא היה חוק המורה על הרחקת היהודים מן העיר, גם לא היה דבר בכתבי הזכות המציין את זה. לכן מנהל ענייני הערים של מחוז הלנצ'יצי כתב כי היהודים נעשו לבעלי זכות בעיר לודז' וזו זכותם להתיישב בה. הוא התבסס על כתבי הזכות, ועל התיישבותם הראשונה של היהודים עוד מלפני 50 שנה.
בין השנים 1818-1824 היהודים היו כשליש מהאוכלוסיה, אך מצבם הכלכלי לפני תקופת התיעוש היה גרוע, רובם היו עניים. כשהתחילו לקדם את תוכניות התיעוש בעיר, ואף הוזמנו מומחים מגרמניה. יחד עם זאת לא שכחו גם לבצע הגבלות כלפי היהודים. זה התבטא ב"האדון הנאור"- זהו חוק הגטו שנמצא בתוך "החוזה זגירז" המורה על היהודים לרכוש בתים ולקנות מגרשים ברחובות מסוימים (בצד הדרומי). משנת 1827 נכתב בחוזה על הגבלת מגוריהם של היהודים בכל החלקים האחרים של העיר לודז' למעט 2 משפחות יהודיות שהורשו משום שנמצא בהן תועלת לחברה ולתרבות.
בשנת 1836 היהודים אף עזרו לעיר להתפתח מבחינה כלכלית. בשנה הזו גם הגיעו לעיר יהודים משכילים, אשר נלחמו על הריסת גבולות הגטו, והם הצליחו להתיישב כיחידים לאט לאט בעיר החדשה. הם עשו זאת באמצעות תחבולות וטענות מגוונות ושונות.
רבים מהחברה הכללית (פולנים וגרמנים) ניסו למנוע את מימוש זכויות היהודים ונלחמו בכך, ולמרות זאת היהודים המשיכו לבנות את העיר. בשנת 1940 הוחלט על הרחבת השכונות היהודיות בשל מצבם הגרוע, בערך בשנים הללו מספרם של היהודים עמד על כ-1500. בשנת 1848 כתוצאה ממהפכת הליברליזציה, נקבע כי ליהודים יש חובות כשם שיש לשאר התושבים בעיר, בנוסף לכך ניתן להם האפשרות לגור מחוץ לגטו ולעסוק בעיסוקיהם (מבלי שבוטל הגטו עצמו).
מספרם של היהודים בלודז' גבר במהלך העשר שנים הבאות, ולכן התאפשר גם להרחיב את הגטו (למרות שבפועל פעלו על פי התוכניות הנוחות ביותר לעירייה).
בשנת 1861 הוחלט להקטין את שטח ההרחבה, וצויין גבול על מנת שיהודים חלילה לא יתערבבו עם תושבים אחרים- גרמניים ופולנים. השלטונות גבו מיסים ודרשו שיהודים בשכונות החדשות יחזרו חזרה לגטו (שגבולותיו הורחבו והוקטנו לסירוגין). באותה תקופה הרבה מאד יהודים הגיעו ללודז' בזרם בלתי חוקי בגלל בעיות חומריות קשות, ולכן רבים חיפשו את מזונם בלודז'- עיר תעשייתית שהתפתחה במהירות.
ראש העיר אף אמר: "היהודים מנצלים תחבולות שונות כדי להדחק לתוך העיר".
ב-5.6.1862 תם סבלם של היהודים בזכות החוקה הליברלית- "הרפורמה הגדולה"- אמנציפציה לכל תושבי פולין. בוטלו תחומי הגטו, יהודי לודז' השתחררו מ"חוזה זגירז". בתחילת הרפורמה הגרמנים והפולנים ארגנו חרם על מי שהשכיר דירה ליהודי. בהמשך התעשיינים הגרמנים הבינו ששיתוף פעולה עם היהודים יביא להם תועלת. כך שהתרחשו שינויים משמעותיים בקהילה. היהודים המשכילים התחילו להשתלב ולהתערבב בחברה הכללית ועברו לגור משכונות יהודיות לרבעים נוצריים, הסוחרים עברו למקומות מרוחקים (כמה שיותר קרוב למרכז העיר), הבתים הבנויים מעץ התחלפו לבתים יוקרתיים ומפוארים, והעיר השתנתה באופן משמעותי.
יחד עם החידושים הטובים נוצרה מחלוקת פחות טובה בתוך היהודים- בין המשכילים לבין המשמרים והחסידים- האם לשמר את ה"ישן" או לחילופין להתפתח ולהתחדש.
המקצוע של היהודים מהווה גורם חשוב להתפתחותה של לודז'. רבים עסקו בתחומים חשובים כמו מסחר ומלאכה. (רק שליש מכלל תושבי לודז' עסקו בחקלאות לעומת שבתחילתה העיסוק המרכזי היה חקלאות).
עד 1863 כמות היהודים בלודז' עלה ב22 אחוזים, ורובם סבלו מתנאי מחייה קשים. בתקופה שצויינה ועד המאה הבאה 2 היישובים המשיכו לפעול: היישוב החדש המלווה במוסדות חברתיים, כלכליים ותרבותיים והיישוב הישן בה חברות ומניינים של בעלי מלאכה ומוסדות צדקה מסורתיים וכ'ו. ב1870 נרשמו כ10 אלף יהודים בלודז', וכעבור 27 שנים בלבד נרשמו 98 אלף יהודים. בעשור הראשון של המאה העשרים הייתה ירידה במספר התושבים בלודז' בגלל משברים כלכליים והרבה העדיפו לעבור לארצות הברית.
במרכז העיר הישנה ובגבולה עבר נחל מים מצחין אשר גרם מגפות רבות ואף האוויר כלל ריחות רעל של תעשיות שונות. יהודים רוכלים רבים הצטופפו שם, אך במהלך מלחמת העולם הראשונה, הגרמנים סתמו את הנחל למניעת מגפות והאוויר חזר להיות בריא. אך עדיין בתקופה שבין 2 המלחמות לא נעשה דיי להפיכת הרובע לחלק הבריא ובינויו מחדש.
ערב מלחמת העולם הראשונה היו בלודז' כ-200 אלף תושבים יהודיים (מהם ברחו כ-50 אלף מזרחה בתחילת המלחמה). באותה תקופה שליש מבתי החרושת בעיר היו שייכים ליהודים. בשנות ה30 חלה עליה ניכרת במספר התושבים בעיר, אך לא בשל ריבוי טבעי אלא בגלל זרימת יהודים רבים מערי הסביבה ללודז'.
בערב מלחמת העולם השנייה התגוררו בלודז' כ-700 אנשים ומתוכם כ-250 אלף יהודים. לודז' אז נחשבה לקהילה השנייה בגודלה בפולין כולה. הישוב היהודי בלודז' בפרט, ובשאר ערי פולין בכלל היה שרוי במתח תמידי. בכל התקופות הייתה אנטישמיות, בחלק מהתקופות הייתה ניכרת באופן מובהק ובחלק פחות.
בשנות ה30 של המאה ה20 גל האנטישמיות גבר, אורגנו מהומות נגד יהודים, נהרסו דוכנים שלהם, כתבו בעיתונים דברי הסתה נגדם, הכל על מנת להסית את התושבים הלא יהודים כנגד היהודים שחיים לצידם. בין 2 המלחמות היה משברים גדולים בכלכלה והשוק הפולני הצטמצם מאד.
ב1934 הייתה התאוששות וחזרו לייצר בכמויות שייצרו לפני מלחמת העולם הראשונה. על פי רישום נכתב כי רוב היהודים מ1931 עבדו בבתיהם. הנוצרים כמעט ולא נתנו ליהודים לעבוד במפעליהם. הרבה מהם קיבלו שכר מינימלי ביותר ותמיד נלחמו על תעסוקתם- גם הפועל וגם העובד בבית היהודי. בין המועסקים בתעשייה היו יהודים מומחים כגון מהנדסים, טכנאים מוסמכים ועוד. הם נחשבו ל"עילית", וחלקם אף הגיעו להנהלה ולשותפות במפעלים. אך רבים מהיהודים שסיימו אוניברסיטאות לא מצאו עבודות מחוץ ל"סקטור היהודי" ועבדו במקצועות בתוך הקהילה. כמעט ולא נרכשו רישיונות למסחר מהשלטונות וזה משום הפגיעה הקשה במסחר במהומות ובחרם האנטישמי שנעשה על היהודים.
ניתן לראות את העלייה הגדולה במספר האוכלוסייה היהודית בלודז', אם זה על ידי ריבוי טבעי או על ידי הגעה של יהודים הגרים בסביבה או במקום מרוחק על מנת להשיג חיים טובים יותר. הקהילה היהודית בעיר התפתחה וגדלה במהלך השנים, מלוות מידי פעם בשנאה כלפיהם ויחס מבדל, מזלזל ואף אלים כלפיהם. רוב הזמן היו היהודים בערך שליש מן האוכלוסייה הכללית. לודז' גם היוותה מרכז חשוב של תרבות וחינוך יהודיים, שהתפתחו בה מוסדות חינוך רבים, אשר כללו גני ילדים, בתי ספר יסודיים, גימנסיות ובהן הגימנסיה העברית הראשונה בפולין, שנוסדה בשנת 1912 בה רחל הילר למדה. מוסדות חינוך אלו הושפעו באופן בולט מההתפלגות החברתית-פוליטית של האוכלוסייה היהודית.
רחל הילר חונכה בביתה החסידי על בסיס המסורת, ציונות והדת היהודית ששלטו בו רוח של שלום ואהבה. עד גיל 16 חייה היו שקטים וטובים. שום דבר לא הכין אותה לבאות. היא הייתה תלמידה מאד חרוצה ונבונה, היה לה כשרון יוצא דופן במוזיקה וחוש מוזיקלי מאד מפותח. גם רגישותה הייתה ניכרת באופן רחב ומיוחד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה