רחל הגיעה לארץ ישראל והצטרפה למקום בו מצאה אנשים כלבבה - קיבוץ כפר עציון. כפר עציון הוא התנחלות וקיבוץ בגוש עציון, הינו הקיבוץ הראשון שנוסד בגוש עציון, והוא חבר בתנועת הקיבוץ הדתי. הקיבוץ הוקם בשנת 1943 באתר בו נעשו ניסיונות התיישבות החל ב-1926. רחל השתלבה במקום, מילאה את חובתה בטיפול בילדים ובכל עבודות המשק, אך הסתגרה בתוך עצמה תחת נטל הזיכרונות המכאיבים.
חבריה סיפרו על התהליך שעברה: "ההתחלה הייתה קשה. כל הבעיות של אדם חדש שנקלט בחברה ובתנאי חיים חדשים עברו עליה בסימן של התלבטות. רגישותה היתרה גרמה לה תמיד הרבה סבל. אבל במשך הזמן השתנה הכול. מיום ליום התבצרה יותר באמונתה שבחרה בדרך הנכונה, ובלבה התחילה לרנן בחשאי התקווה לניצחון במאבק. אחרי שנים רבות של סערת רוח תמידית, התחילה להרגיש מנוחה מופלאה בנפשה ויחד עם זה כוחות יצירה נסתרים שהתחילו לפעם בקרבה. המרירות שליוותה אותה כל הזמן התחילה לפוג, ואת מקומה לקח החום המבורך של האהבה. התמלאה הבנה ואהבה לכול. האינטליגנציה הטבעית שניחנה בה נתנה לה אפשרות להתעמק בחיי היצירה והיא החלה להתפתח. כל אשר ראה את רניה בקיבוץ התקשה להבין כיצד היא נעשתה לאדם אחר, שופע חיים ושמחה חרישית, שמחה פורייה השולחת קרניים סביב".
על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. תכנית החלוקה (החלטה 181 של האומות המאוחדות) היא תכנית שהציעה ועדה שמונתה על ידי האו”ם (אונסקו”פ) לבחינת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בארץ ישראל (בזמנו פלשתינה) עם סיום המנדט הבריטי.
ב29 בנובמבר 1947 ההחלטה התקבלה בעצרת הכללית של האו”ם ברוב קולות. החלטת החלוקה לא יצאה בסופו של דבר לפועל כפי שתוכננה להיות, אך היא הייתה שלב מכריע וחשוב בדרך להכרזה על מדינת ישראל. ההחלטה 181 למעשה מקבלת את המלצות ועדת פיל משנת 1937 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות בעלות משטר דמוקרטי. בתוכנה של החלטה זה נקבע על הקמת שתי מדינות לאום – האחת יהודית והשנייה פלסטינית, על פי גבולות שקבעה ועדת האו”ם. על פי האו”ם שתי המדינות יהיו דמוקרטיות, יקיימו בחירות וינסחו חוקה. החלטה 181 כמו כן קובעת כי ירושלים לא תיכלל בשטח של אחת מן המדינות שעתידות לקום אלא היא תהיה אזור בין לאומי בו האו"ם ישלוט.
לבסוף, החלטת החלוקה קבעה גם כי תהיה מועצה כלכלית משותפת- זאת אומרת שבין המדינות תתקיים שיתוף פעולה כלכלי. במסגרת ההחלטה השלטון הבריטי ייסוג בהדרגתיות בזמן שמנהיגי שני הצדדים מקבלים גם הם בהדרגה את המושכות לידיהם. כידוע, תכנון זה לא יצא אל הפועל והמציאות בסופו של דבר הובילה אל מלחמת העצמאות. לאחר פרסום החלטה זו שלטונות המנדט הבריטי הודיעו כי בכוונתם לסיים את שליטתם בארץ ישראל בכל מקרה, וכי החלטת האו"ם אינה משנה את תוכנותיהם שהתכוונו לממש, וכי גם אם בסופו של דבר החלטה 181 לא תצא לפועל הם יסיימו את השליטה בארץ. ההנהגה הערבית בישראל ומדינות ערב השכנות הודיעו כי הם אינם מקבלים את ההחלטה הזו ואם ינסו לממש אותה הם ינקטו בצעדים ואף ישתמשו בכוח צבאי. נציג הפלסטינית לעצרת האו”ם אמר כי “קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם”. לטענתם אין ליהודים לגיטימציה לארץ ישראל, והם מאין "פולשים" ואם הם יסכימו ל2 מדינות, זו תהיה לגיטימציה לזכותם של היהודים לארץ ישראל. הנהגת היישוב היהודי קיבלה את ההחלטה, מכיוון שיש הכרה זכות קיומו של העם היהודי בארץ ישראל. ביישוב היהודי נערכו חגיגות סוערות עם השמע תוצאות הדיון באו”ם. היו גם יהודים שלא תמכו בהחלטה. הם טענו שאומנם יש הכרה בזכות היהודים למדינה אך החלוקה עצמה אינה לטעמם שכן הם דגלו באמונה בארץ ישראל השלמה.
מיד לאחר ההחלטה פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים, וצרו עליו מכל עבר. כל מתיישבי הגוש הבוגרים, ורחל ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני". חטיבת עציוני היא חטיבת מילואים חטיבה של החי"ש (חיל שדה) שהוקמה בנובמבר 1947 על ידי ארגון ההגנה על מנת להגן על ירושלים וסביבתה. עם הקמת צה"ל עברה אליו כחטיבה 6.
רחל נשאה בנאמנות ובמסירות בעול המצור. בחורף תש"ח השתתפה בשמירה, סיימה קורס עזרה ראשונה והייתה נכונה לכל תפקיד. באחד ממכתביה כתבה: "... אל תתרגזי עליי שאיני כותבת לעתים תכופות אבל תביני שהדואר מאתנו יוצא פעם ביובל. בכלל, אנחנו נמצאים כאילו על אי בודד ורק מרגישים איזה קשר כשבאה שיירה שמביאה לנו אוכל ואת הדברים הנחוצים ביותר..." באותה תקופה, בתוך סערת הקרבות, אף הכירה חבר כלבבה. על כך היא סיפרה במכתב: "חיי הפרטיים נשתנו קצת... כן... למרות הכול, הולכים קדימה ומאמינים שהולכים לזמנים יותר טובים ויותר שקטים. אנחנו כולנו במצב רוח טוב, וזה העיקר..."
ב-12 במאי 1948 הותקף גוש עציון על ידי חיילי הלגיון הירדני, מתוגברים במשוריינים ובארטילריה (אמצעי נשק המשמשים לירי או שיגור) ויחד עם כוח ערבי גדול מתושבי הכפרים הסמוכים. הם כבשו כמה משלטים בסביבת כפר עציון.
למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקפו הערבים בעוצמה רבה את הכפר עצמו. כאשר פרצו שריוני הלגיון הערבי לתוך הכפר הייתה רחל - עם שאר החובשות - במקלט מתחת לבניין המנזר הגרמני ששימש כמושב המפקדה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין, והריסותיו קברו תחתיהן את יושביו. במקום זה נהרגה רחל, כשהיא הייתה בת עשרים וארבע בלבד. למעלה ממאה מגיני כפר עציון נפלו באותו יום, ביניהם גם רחל וחברה יוסף ויסמן, שלו עמדה להינשא.
גופות הנופלים נותרו במקום במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו במבצע מיוחד על ידי הרבנות הצבאית בשנת 1949.
רחל הובאה למנוחות עם יתר חללי גוש עציון בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).
חבריה של רחל הספידוה: "דמותה לא תישכח מלב המעטים שהכירו אותה, דמותה לא תישכח גם בנצח ההיסטוריה שלנו, בדיוק כשם שאין משתכחים כל מקדשי השם והמולדת מאז, האלמונים המנחילים לנו את הרוח הדוחפת אותנו ליצירת המדינה וביסוסה. בשלה, ובשל שכמותה, הגענו הלום - ולהם התהילה".
חבריה סיפרו על התהליך שעברה: "ההתחלה הייתה קשה. כל הבעיות של אדם חדש שנקלט בחברה ובתנאי חיים חדשים עברו עליה בסימן של התלבטות. רגישותה היתרה גרמה לה תמיד הרבה סבל. אבל במשך הזמן השתנה הכול. מיום ליום התבצרה יותר באמונתה שבחרה בדרך הנכונה, ובלבה התחילה לרנן בחשאי התקווה לניצחון במאבק. אחרי שנים רבות של סערת רוח תמידית, התחילה להרגיש מנוחה מופלאה בנפשה ויחד עם זה כוחות יצירה נסתרים שהתחילו לפעם בקרבה. המרירות שליוותה אותה כל הזמן התחילה לפוג, ואת מקומה לקח החום המבורך של האהבה. התמלאה הבנה ואהבה לכול. האינטליגנציה הטבעית שניחנה בה נתנה לה אפשרות להתעמק בחיי היצירה והיא החלה להתפתח. כל אשר ראה את רניה בקיבוץ התקשה להבין כיצד היא נעשתה לאדם אחר, שופע חיים ושמחה חרישית, שמחה פורייה השולחת קרניים סביב".
על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. תכנית החלוקה (החלטה 181 של האומות המאוחדות) היא תכנית שהציעה ועדה שמונתה על ידי האו”ם (אונסקו”פ) לבחינת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בארץ ישראל (בזמנו פלשתינה) עם סיום המנדט הבריטי.
ב29 בנובמבר 1947 ההחלטה התקבלה בעצרת הכללית של האו”ם ברוב קולות. החלטת החלוקה לא יצאה בסופו של דבר לפועל כפי שתוכננה להיות, אך היא הייתה שלב מכריע וחשוב בדרך להכרזה על מדינת ישראל. ההחלטה 181 למעשה מקבלת את המלצות ועדת פיל משנת 1937 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות בעלות משטר דמוקרטי. בתוכנה של החלטה זה נקבע על הקמת שתי מדינות לאום – האחת יהודית והשנייה פלסטינית, על פי גבולות שקבעה ועדת האו”ם. על פי האו”ם שתי המדינות יהיו דמוקרטיות, יקיימו בחירות וינסחו חוקה. החלטה 181 כמו כן קובעת כי ירושלים לא תיכלל בשטח של אחת מן המדינות שעתידות לקום אלא היא תהיה אזור בין לאומי בו האו"ם ישלוט.
לבסוף, החלטת החלוקה קבעה גם כי תהיה מועצה כלכלית משותפת- זאת אומרת שבין המדינות תתקיים שיתוף פעולה כלכלי. במסגרת ההחלטה השלטון הבריטי ייסוג בהדרגתיות בזמן שמנהיגי שני הצדדים מקבלים גם הם בהדרגה את המושכות לידיהם. כידוע, תכנון זה לא יצא אל הפועל והמציאות בסופו של דבר הובילה אל מלחמת העצמאות. לאחר פרסום החלטה זו שלטונות המנדט הבריטי הודיעו כי בכוונתם לסיים את שליטתם בארץ ישראל בכל מקרה, וכי החלטת האו"ם אינה משנה את תוכנותיהם שהתכוונו לממש, וכי גם אם בסופו של דבר החלטה 181 לא תצא לפועל הם יסיימו את השליטה בארץ. ההנהגה הערבית בישראל ומדינות ערב השכנות הודיעו כי הם אינם מקבלים את ההחלטה הזו ואם ינסו לממש אותה הם ינקטו בצעדים ואף ישתמשו בכוח צבאי. נציג הפלסטינית לעצרת האו”ם אמר כי “קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם”. לטענתם אין ליהודים לגיטימציה לארץ ישראל, והם מאין "פולשים" ואם הם יסכימו ל2 מדינות, זו תהיה לגיטימציה לזכותם של היהודים לארץ ישראל. הנהגת היישוב היהודי קיבלה את ההחלטה, מכיוון שיש הכרה זכות קיומו של העם היהודי בארץ ישראל. ביישוב היהודי נערכו חגיגות סוערות עם השמע תוצאות הדיון באו”ם. היו גם יהודים שלא תמכו בהחלטה. הם טענו שאומנם יש הכרה בזכות היהודים למדינה אך החלוקה עצמה אינה לטעמם שכן הם דגלו באמונה בארץ ישראל השלמה.
מיד לאחר ההחלטה פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים, וצרו עליו מכל עבר. כל מתיישבי הגוש הבוגרים, ורחל ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני". חטיבת עציוני היא חטיבת מילואים חטיבה של החי"ש (חיל שדה) שהוקמה בנובמבר 1947 על ידי ארגון ההגנה על מנת להגן על ירושלים וסביבתה. עם הקמת צה"ל עברה אליו כחטיבה 6.
רחל נשאה בנאמנות ובמסירות בעול המצור. בחורף תש"ח השתתפה בשמירה, סיימה קורס עזרה ראשונה והייתה נכונה לכל תפקיד. באחד ממכתביה כתבה: "... אל תתרגזי עליי שאיני כותבת לעתים תכופות אבל תביני שהדואר מאתנו יוצא פעם ביובל. בכלל, אנחנו נמצאים כאילו על אי בודד ורק מרגישים איזה קשר כשבאה שיירה שמביאה לנו אוכל ואת הדברים הנחוצים ביותר..." באותה תקופה, בתוך סערת הקרבות, אף הכירה חבר כלבבה. על כך היא סיפרה במכתב: "חיי הפרטיים נשתנו קצת... כן... למרות הכול, הולכים קדימה ומאמינים שהולכים לזמנים יותר טובים ויותר שקטים. אנחנו כולנו במצב רוח טוב, וזה העיקר..."
ב-12 במאי 1948 הותקף גוש עציון על ידי חיילי הלגיון הירדני, מתוגברים במשוריינים ובארטילריה (אמצעי נשק המשמשים לירי או שיגור) ויחד עם כוח ערבי גדול מתושבי הכפרים הסמוכים. הם כבשו כמה משלטים בסביבת כפר עציון.
למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקפו הערבים בעוצמה רבה את הכפר עצמו. כאשר פרצו שריוני הלגיון הערבי לתוך הכפר הייתה רחל - עם שאר החובשות - במקלט מתחת לבניין המנזר הגרמני ששימש כמושב המפקדה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין, והריסותיו קברו תחתיהן את יושביו. במקום זה נהרגה רחל, כשהיא הייתה בת עשרים וארבע בלבד. למעלה ממאה מגיני כפר עציון נפלו באותו יום, ביניהם גם רחל וחברה יוסף ויסמן, שלו עמדה להינשא.
גופות הנופלים נותרו במקום במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו במבצע מיוחד על ידי הרבנות הצבאית בשנת 1949.
רחל הובאה למנוחות עם יתר חללי גוש עציון בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).
חבריה של רחל הספידוה: "דמותה לא תישכח מלב המעטים שהכירו אותה, דמותה לא תישכח גם בנצח ההיסטוריה שלנו, בדיוק כשם שאין משתכחים כל מקדשי השם והמולדת מאז, האלמונים המנחילים לנו את הרוח הדוחפת אותנו ליצירת המדינה וביסוסה. בשלה, ובשל שכמותה, הגענו הלום - ולהם התהילה".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה