רפלקציה

לפני תחילת העבודה לא היינו מודעות כלל למושג "נצר אחרון" העבודה הראתה לנו את החשיבות של נצר אחרון וכמה חשוב לשמר ולזכור את הנופלים על מדינתנו, שהקריבו את חייהם בשבילנו.

הבלוג  גרם לנו להתעניין בעבר של רחל הילר גרם לנו באמת להכיר אותה לעומק ולנסות לחשוב  באיזה ערכים היא הלכה בהם ולנסות להבין את דרך חשיבתה הקשה לתפיסה שגרמה לה על אף כל הקשיים שעברה להמשיך להילחם ולא לוותר ולבסוף גם ליפול על מדינתה.

רחל הילר בנוסף על אף גילה הצעיר השתתפה בהרבה אירועים היסטוריים חשובים ומעניינים וגרמה לנו להכיר ולהתעמק בהרבה אירועים גם כאלה ידועים וגם לא. למשל קיבוץ לניצחון שאותו הקימה רחל הילר לא מוזכר באינטרנט בכלל ואיתו גם הפוגרום שנערך ביהודי קראקוב לאחר המלחמה דבר זה כמעט גרם לנו לוותר על נושא זה מפני חוסר מידע אך לבסוף התקשרנו ליד ושם שם ענו לנו בשמחה ותוך כמה שעות ספורות שלחו לנו כמה מקורות לעיין בהם מוזכר הקיבוץ. בניהם ספרים וקטעי עיתונות מקוריים ומקורות עדות. בנוסף קיבלנו הרבה חומר מהארכיון בכפר עציון.

עבודה זו גרמה לנו לחפש מידע בדרכים משונות ולא קלות כמו היום שכל המידע בדרך כלל זמין באינטרנט ללא התאמצות. כדי להגיע לחלק מהמידע שכתבנו עיינו בספרים ומקורות מידע שלא מופיעים כלל באינטרנט ושאנו הוספנו אותם לאינטרנט בפעם הראשונה שזה אירוע שלא חשבנו שנזכה לו.

לסיכום העבודה הייתה מעניינת ומלמדת כאחד אך בנוסף היא חלקה ביעודה מטרה נוספת שהיא לפרסם לעולם את סיפורה של רחל הילר שהקריבה את חייה בשבילנו בגיל כל כך צעיר ולתת לה זכר בצורת בלוג זה הוא דבר כה מועט שחובה לתת לה.

"יהיה זכרה ברוך" 

נספחים- מכתבים מרחל

מכתבים שרחל שלחה לקרובים אליה:

נספחים- יוסף ויסמן

לקוח מתוך אתר "יזכור"- הדף של יוסף ויסמן

נזכיר בעבודה זו גם את יוסף ויסמן, איתו רחל הילר עמדה להתחתן. גם הוא אחד מחללי נצר אחרון.
שניהם נהרגו במהלך הגנה על גוש עציון לפני שהספיקו להתחתן ולהקים משפחה.
יהי זכרם ברוך.

יוסף ויסמן, בנם של אברהם- דויד ורבקה. נולד בשנת 1920 בביאלה פודלאסקה שבמזרח פולין. הוא למד בישיבת נובהרדוק ואחר כך בברנוביץ'. בראשית מלחמת העולם השניה יוסף עבר עם "הישיבה" לוילנה ושם ניספו אחיו ואחותו בידי הגרמנים. הוא התענה במחנות עבודה בלטביה ובגרמניה ועם שחרור המחנה מצאוהו האמריקנים כל עוד נפשו בו בערימת גופות קרות. בשלושה חדשי טיפול בבית החולים הוקם על רגליו ורק אז גילה כי הוא היחיד ששרד ממשפחתו.
"יודע אני את האמת הטרגית על סופם המשונה של הורי ואחיותי היקרים, עליהם השלום, שנהרגו ונרצחו בארבע מיתות בית דין על ידי רוצחי ס"ס ימח שמם. השם ינקום לעיננו נקמת עבדיו".

יוסף חוזר לחיים בהתלהבות חדשה...על אף המאורעות שצרבו את גופו ונפשו. הוא חדור אמונה ומוטבציה.
הוא מצטרף למיסדי קיבוץ "בני עקיבא" בלנדסברג,  בו עסק בהדרכה בשיעורי תורה ועברית, ומחורף תש"ו המשיך בכך כחצי שנה בהכשרה בוילמדונה שבאיטליה.
יוסף העפיל עם חבורתו באוניה "כ"ג יורדי סירה" מהראשונות לגירוש לקפריסין, וממגעו הרגעי עם אדמת הרציף בחיפה שאב כוח להתנגדות פעילה לחיילים הבריטים.
בקפריסין עסק בפעולות תרבות ובאימוני ה"הגנה".

בטבת תש"ז יוסף ויסמן חזר לארץ ישראל ואחרי כחודשיים הצטרף לכפר עציון. הוא נקלט יפה בחברה ובעבודה, במשק ובבנין, ובשעות הפנאי עסק בתורה.
בחורף תש"ח השתתף באימונים, בעבודת ביצורים ובשמירה וכחבר פל"ם של המשק היה מטובי הלוחמים בקרבות.
בנתיים מצא לו חברה כלבבו, רחל הילר, והחליטו לבנות יחד את ביתם בכפר אחרי הנצחון.
הפעם האחרונה שנפגש איתה היה במקלט מתחת למנזר.
ביום ה-13.5.1948, יום נפילת הכפש והגוש ויום לפני הכרזת המדינה, וביום הזה שניהם נפלו.
בימי ההתקפה האחרונים השתתף בהגנת הקטע המערבי של הכפר ושם מצא את מותו.
גויתו הועברה לקבר אחים על הר הרצל בירושלים ביום 17/11/1949.

"אמת ונכון הדבר- שיפה היא מולדתנו...
בה נחיה ובה נעבוד
לתורת משה נתקשר- ובחינוך נביאנו נתחנך
בתקווה שיבוא יום אחד- שנשמע קול חצוצרה
יהודים! אתם משוחררים...
ניצחתם! התאוששו והתחזקו בנו מולדתיכם לעד!!!"

אלו הן מילותיו של יוסף ויסמן. מילים מעטות המכילות את המרובה. יוסף ויסמן לא היה משורר, אלא איש תורה ועבודה ובשעות הפנאי היה כותב. רק כמה שירים וכמה מכתביםנותרו. בכתב יד מסודר ונאה, בעברית רהוטה וסגנון ייחודי- מכתבים לקרובים רחוקים ולחברים- שהעניקו לו תחושת משפחה.

ביבליוגרפיה

מקורות ראשוניים:

1. "הפוגרום בקראקא", עיתון הצופה, 8/12/1945, גליון ה-3 לחודש, עמוד שני.

2. "רחל הילר", ארכיון גוש עציון, תיקיית מסמכי ארכיון.

מקורות משניים:

1. אונגר מיכל, "לודז'", http://www.yadvashem.org/yv/he/research/ghettos_encyclopedia/ghetto_details.asp?cid=516 , נדלה בתאריך 11/2/18. 

2. אונגר מיכל ויוסף זליקוביץ', "גטו לודז'",http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=14545 , נדלה בתאריך 11/2/18.

3. אינהורן משה, "הסתדרות המזרחי ותו"ע בקרקוב לאחר המלחמה", בטאון ארגון יוצאי קרקוב בישראל, אוקטובר 2015, גליון 104, עמודים 4-5.

4. אתר המכלול האינציקלופדיה היהודית, "גטו לודז'", http://www.hamichlol.org.il/%D7%92%D7%98%D7%95_%D7%9C%D7%95%D7%93%D7%96%27, נדלה בתאריך 11/2//18.

5. אתר טקסטולוגיה, http://www.textologia.net/?p=25183 , נדלה בתאריך 6/3/18.

6. אתר יד ושם, http://www.yadvashem.org/he/holocaust/about/ghettos/lodz.html#narrative_info , נדלה בתאריך 5/2/18.

7. אתר יזכור, http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=90686 , נדלה בתאריך 6/3/18.

8. בוגנר נחום, "קיבוצי הילדים", http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16043 , נדלה בתאריך 20/1/18.

9. בן צור צבי, "מחנות קפריסין", http://www.palyam.org/Arrests/Cyprus/mainpage , נדלה בתאריך 20/1/18.

10. גוטנטג שוש, תקציר תולדות קהילת יהודי לודז', קרית אונו, בחסות ארגון יוצאי לודז', 2012.

11. גורן אורי, משני צדי הקריפטו, הרצליה, גרינהויז, 2008.

12. דוד קורץ אהרון, מאפר לתקומה: סיפור תחייתה של תנועת תורה ועבודה בפולין לאחר השואה, בני ברק, מורשת, 2002.

13. ירקוני הלל, ספינות המעפילים מא' עד ת', תל אביב בר כוכבא 29, הוצאת גוונים דפוס בני שאול, 2005.

14. קם מתיה, "העפלה", http://lexicon.cet.ac.il/wf/wfPrintTerm.aspx?id=1454&bPrint=True, נדלה בתאריך 5/2/18.

15. שורצמן צביקה, "תרבות וחינוך בלודז'",http://polingd.blogspot.co.il/2011/03/blog-post_8557.html , נדלה בתאריך 3/3/18.

16. תלמי מנחם ותלמי אפרים, לקסיקון ציוני- שבת שחורה, בית שמש, ספריית מעריב, 1982.

סיכום

איזה חלק בחייה של רחל הילר, פעילותה בארגון קבוצה "לניצחון" או היותה באניית לטרון, השפיע יותר על בחירתה להגיע לכפר עציון ולהגן עליו בחירוף נפש, שלמעשה הוביל לנפילתה. 

זאת שאלת החקר ששאלנו בתחילת המאמר וכדי לענות על שאלה זו נבצע השוואה בין תקופתה בקיבוץ ההכשרה: "לניצחון" ובין תקופתה באוניית המעפילים לטרון בכמה קריטריונים.
כמה זמן שהתה רחל הילר בכל אחד מה היה חלקה בכל אחד מהאירועים. איזה אנשים דומיננטיים השתתפו בכל אחד מהאירועים. ואיזה אופי ואידיאל היו לאנשים שהשתתפו בכל אחד מהאירועים. 

אוניית לטרון

זמן שהייתה במקום: 19 באוקטובר עד 26 באוקטובר 1946

זמן הכשרה: לפני האוניה הכשירו את המעפילים לקשיים שהיא תכלול בכך שהכשירו אותם לעבודת צוות ולארוז במהירות את חפציהם ללא התרעה מוקדמת. זמן ההכשרה היה בין שבועיים לחודש.

אופי האנשים באירוע: האנשים שרחל הילר הפליגה איתם בהפלגה היו משכמם ומעלה . נאבקו בהרבה קשיים בהפלגה והיו חדורי מטרה להגיע לארץ ישראל . עדותו של אורי גורן מפקד ספינת לטרון מחזקת את טענה זו בכך שהוא מעיד שמעפילי הספינה על אף כל הקשיים לעולם לא הטילו ספק לרגע שיגיעו בסוף לארץ ישראל. אפילו שהספינה עברה מלא תקלות לא פרץ שום מרד חוץ ממרד אחד שנגרם מהמלחים ורב החובל שהיו ממוצא ספרדי. אורי גורן בנוסף מעיד שבגלל חוסר מקום על הספינה היו מיונים של איזה מעפילים לעלות ואיזה לא ושהמעפילים שנבחרו היו רק מעפילים שהיו עם ערכים גבוהים לעבודת צוות ומעפילים שהיה להם אופי להנהגה מיוחדת ושהו הטובים מבין חבריהם. אנשים שהיו משכילים ומנהיגי תנועות נוער.

מנהיג האירוע: אורי גורן- לומדים עליו מספרו "משני צידי הקריפטו". אורי גורן היה מפקד ספינת לטרון ובחייו עזר להרבה ספינות מעפילים לצאת לדרך. היה אדם עם ערכים גבוהים ביותר בספרו מספר על כל הקשיים שעברה ספינתו בלב ים אך אין שום תלונות בפיו  והוא בכל ספרו רק מהלל ומשבח את גבורתם של המעפילים. אדם שנתן כח לאחרים ולא פצה פה גם במצבים הכי קשים בשביל לא להוריד למעפילים האחרים את המורל כפי שכותב:"היינו במרתפים אני ומהמלווים בשביל לשמש דוגמה לאחרים." אפילו שהיה מפקד הספינה לא תפס ממעמדו וישן בבטן הספינה ולא על הסיפון וכך גרם ליחסים של שיתוף ואמונה הדדית מבין המעפילים.

קשיים: זמן ההפלגה לקח כפול מהזמן המשוער ובעקבות כך היה חוסר במים ומזון. בנוסף היה סערות שאיימו למוטט את הספינה והיה צורך לאמונה גדולה במעפילי הספינה בשביל לא לעצור בכריתים. בנוסף הספינה נטתה בצורה מסוכנת לצד שמאל לכל אורך ההפלגה.

מסקנות של השפעת האירוע על רחל הילר: הזמן של ההפלגה היה יחסית קצר אך היה גם הכשרה והיכרות לפני בני המעפילים שנמשכה זמן רב יותר. האנשים היו משכילים וחזקים נפשית. במשך ההפלגה סבלו רבות אך לא הפנו עורף אחד לשני כי האמינו במטרה החשובה מכל שהיא להגיע לארץ ישראל. כאן במשך הפלגה זו אנחנו מאמינות שרחל הילר הושפעה מהערכים של האנשים בספינה ולמדה על החשיבות הטמונה בלעלות לארץ ישראל ולהתיישב בה ומה יהודים מוכנים לסבול ולעבור בשביל להגיע למטרה זו. אנו בטוחות שאווירה זו שהייתה באוניית לטרון השפיעה על החלטתה להשתתף בקרבות  על כיבוש הארץ.

קבוצה ל"ניצחון"

זמן שהייתה במקום: 1/8/1945 עד סוף 1946  

זמן הכשרה: במשך שבוע רחל רניה הילר הכשירה את המקום של הקיבוץ בשביל שיהיה נוח למגורים. היא ושאר מנהיגי הקיבוץ עבדו על בניין תחכמוני יומם וליל עד שיהי מוכן להתיישבות.

אופי האנשים באירוע:  האווירה החיובית בקיבוצים אלה השרו שרידי האקטיבה הישנה שהקימו אותם והדריכו בהם. הם אלה שהצליחו להחדיר בצעירים את ההרגשה שלמרות כל חוויות המלחמה הנוראה, יש טעם לחייהם, ואין הם צריכים להרגיש נחותים משום שהם יהודים. נוער שלמרות שכרגע נרצחו כל משפחתם בשואה רואים תקווה ולא מוותרים לעצמם ונותנים טעם לחיים לצעירים אחרים שממשיכים להגיע ומדביקים בהם את האידיאל של האהבה לארץ וליהודות. 

בקיבוצים אלו שיכנעו את כל היושבים לעלות לארץ בהעפלה.

מנהיגי האירוע: שרה שטרן- הייתה מנהיגת הקיבוץ ואחראית להקמתו.את אופייה אפשר לראות בסיפור יוצא דופן שנכתב עליה בספר מאפר לתקומה. שרה שטרן פרצה בזמן הפוגרום על בניין תחכמוני מול הצבא הפולני וצרחה עליהם":תירו בי!" ולא נתנה להם להתקרב לנערים שבבניין תוך סיכון עצמי גבוה. 

שרה שטרן פעלה רבות למען הנוער בקיבוץ ואפילו מכרעה בעדותה את רחל רניה הילר שהייתה שותפה רבה בהקמת הקיבוץ ומזכירה אותה מבין האנשים שהקימו את הקיבוץ.

קשיים: הפוגרום בבניין תחכמוני. פוגרום שנערך על יהודי קרקוב מהפולנים לאחר מלחמת העולם השנייה. מעדויות של אנשים שהיו בפוגרום נאמר שהשנאה שהורגשה שם הייתה כמו השנאה שהורגשה מהגרמנים בזמן מלחמת העולם השנייה. הנזק ליהודים בפוגרום היה רב .

מסקנות של השפעת האירוע על רחל הילר: הקמת הקיבוץ הייתה דבר מרכזי מאוד בחייה של רחל הילר בו היא השתתפה לא כתפקיד שולי אלא הייתה ממקימי הקיבוץ והדריכה בו למשך שנה. בקיבוץ היא קיבלה כל מיני ערכים שבהם אנו מאמינות הסתמכה ההחלטה להשתתף בקרבות על כפר עציון. הערכים שהיא קיבלה הם גם מהפוגרום שנערך על בניין תחכמוני שבו היא למדה שצריך להילחם אם צריך ולעמוד בכבוד על שלך ערך מרכזי זה הראתה לה שרה שטרן על הגנתה בחירוף נפש על הקיבוץ בעת הפוגרום. וזה ערך שבלעדיו רחל רניה הילר לא הייתה בוחרת להילחם על כפר עציון. בנוסף היא קיבלה ערכים דתיים וציונים שרשום ששיקמו אותה אחרי תקופת השואה הנוראה בא איבדה את כל משפחתה.

לסיכום:

אנו משערות  שהקיבוץ לניצחון השפיע יותר על רחל הילר וגרם לה לקבל את ההחלטה להישאר ולא ללכת עם הנשים האחרות ולהשתתף בקרבות על כפר עציון. מפני שהיא לקחה שם חלק יותר משמעותי בבנייה והשתתפות, ומפני הזמן שבו הקיבוץ לניצחון הגיע. הקיבוץ היה הדבר הראשון שרחל הילר עשתה לאחר מלחמת העולם השנייה והיא פעלה בו רבות. בו היא קיבלה כוח מהעבודה עם הנערים והשתמשה בו לאחר מכן בכניסתה לארץ. בנוסף במקום זה היא נתקלה פעם ראשונה במצב של לחימה נגד גורמים עוינים בפוגרום על בניין תחכמוני ולמדה את הערך החשוב בלעמוד על שלך ולא לסוג ולא לוותר וערכים מסוג זה עיצבו את רחל ואת החלטותיה. 

תולדות חייה- לאחר המלחמה- ארץ ישראל

רחל הגיעה לארץ ישראל והצטרפה למקום בו מצאה אנשים כלבבה - קיבוץ כפר עציון. כפר עציון הוא התנחלות וקיבוץ בגוש עציון, הינו הקיבוץ הראשון שנוסד בגוש עציון, והוא חבר בתנועת הקיבוץ הדתי. הקיבוץ הוקם בשנת 1943 באתר בו נעשו ניסיונות התיישבות החל ב-1926. רחל השתלבה במקום, מילאה את חובתה בטיפול בילדים ובכל עבודות המשק, אך הסתגרה בתוך עצמה תחת נטל הזיכרונות המכאיבים.

חבריה סיפרו על התהליך שעברה: "ההתחלה הייתה קשה. כל הבעיות של אדם חדש שנקלט בחברה ובתנאי חיים חדשים עברו עליה בסימן של התלבטות. רגישותה היתרה גרמה לה תמיד הרבה סבל. אבל במשך הזמן השתנה הכול. מיום ליום התבצרה יותר באמונתה שבחרה בדרך הנכונה, ובלבה התחילה לרנן בחשאי התקווה לניצחון במאבק. אחרי שנים רבות של סערת רוח תמידית, התחילה להרגיש מנוחה מופלאה בנפשה ויחד עם זה כוחות יצירה נסתרים שהתחילו לפעם בקרבה. המרירות שליוותה אותה כל הזמן התחילה לפוג, ואת מקומה לקח החום המבורך של האהבה. התמלאה הבנה ואהבה לכול. האינטליגנציה הטבעית שניחנה בה נתנה לה אפשרות להתעמק בחיי היצירה והיא החלה להתפתח. כל אשר ראה את רניה בקיבוץ התקשה להבין כיצד היא נעשתה לאדם אחר, שופע חיים ושמחה חרישית, שמחה פורייה השולחת קרניים סביב".

על פי החלטת החלוקה של האו"ם מיום 29 בנובמבר 1947 לא נכלל גוש עציון בתחומי המדינה היהודית. תכנית החלוקה (החלטה 181 של האומות המאוחדות) היא תכנית שהציעה ועדה שמונתה על ידי האו”ם (אונסקו”פ) לבחינת פתרון לסכסוך הישראלי-פלסטיני בארץ ישראל (בזמנו פלשתינה) עם סיום המנדט הבריטי.

ב29 בנובמבר 1947 ההחלטה התקבלה בעצרת הכללית של האו”ם ברוב קולות. החלטת החלוקה לא יצאה בסופו של דבר לפועל כפי שתוכננה להיות, אך היא הייתה שלב מכריע וחשוב בדרך להכרזה על מדינת ישראל. ההחלטה 181 למעשה מקבלת את המלצות ועדת פיל משנת 1937 על חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות בעלות משטר דמוקרטי. בתוכנה של החלטה זה נקבע על הקמת שתי מדינות לאום – האחת יהודית והשנייה פלסטינית, על פי גבולות שקבעה ועדת האו”ם. על פי האו”ם שתי המדינות יהיו דמוקרטיות, יקיימו בחירות וינסחו חוקה. החלטה 181 כמו כן קובעת כי ירושלים לא תיכלל בשטח של אחת מן המדינות שעתידות לקום אלא היא תהיה אזור בין לאומי בו האו"ם ישלוט.

לבסוף, החלטת החלוקה קבעה גם כי תהיה מועצה כלכלית משותפת- זאת אומרת שבין המדינות תתקיים שיתוף פעולה כלכלי. במסגרת ההחלטה השלטון הבריטי ייסוג בהדרגתיות בזמן שמנהיגי שני הצדדים מקבלים גם הם בהדרגה את המושכות לידיהם. כידוע, תכנון זה לא יצא אל הפועל והמציאות בסופו של דבר הובילה אל מלחמת העצמאות. לאחר פרסום החלטה זו שלטונות המנדט הבריטי הודיעו כי בכוונתם לסיים את שליטתם בארץ ישראל בכל מקרה, וכי החלטת האו"ם אינה משנה את תוכנותיהם שהתכוונו לממש, וכי גם אם בסופו של דבר החלטה 181 לא תצא לפועל הם יסיימו את השליטה בארץ. ההנהגה הערבית בישראל ומדינות ערב השכנות הודיעו כי הם אינם מקבלים את ההחלטה הזו ואם ינסו לממש אותה הם ינקטו בצעדים ואף ישתמשו בכוח צבאי. נציג הפלסטינית לעצרת האו”ם אמר כי “קו החלוקה לא יהיה אלא קו של אש ודם”. לטענתם אין ליהודים לגיטימציה לארץ ישראל, והם מאין "פולשים" ואם הם יסכימו ל2 מדינות, זו תהיה לגיטימציה לזכותם של היהודים לארץ ישראל. הנהגת היישוב היהודי קיבלה את ההחלטה, מכיוון שיש הכרה זכות קיומו של העם היהודי בארץ ישראל. ביישוב היהודי נערכו חגיגות סוערות עם השמע תוצאות הדיון באו”ם. היו גם יהודים שלא תמכו בהחלטה. הם טענו שאומנם יש הכרה בזכות היהודים למדינה אך החלוקה עצמה אינה לטעמם שכן הם דגלו באמונה בארץ ישראל השלמה.

מיד לאחר ההחלטה פתחו ערביי הסביבה בהתקפות על הגוש ועל הדרכים אליו מירושלים, וצרו עליו מכל עבר. כל מתיישבי הגוש הבוגרים, ורחל ביניהם, שירתו ב"הגנה" במסגרת חטיבת "עציוני". חטיבת עציוני היא חטיבת מילואים חטיבה של החי"ש (חיל שדה) שהוקמה בנובמבר 1947 על ידי ארגון ההגנה על מנת להגן על ירושלים וסביבתה. עם הקמת צה"ל עברה אליו כחטיבה 6.

רחל נשאה בנאמנות ובמסירות בעול המצור. בחורף תש"ח השתתפה בשמירה, סיימה קורס עזרה ראשונה והייתה נכונה לכל תפקיד. באחד ממכתביה כתבה: "... אל תתרגזי עליי שאיני כותבת לעתים תכופות אבל תביני שהדואר מאתנו יוצא פעם ביובל. בכלל, אנחנו נמצאים כאילו על אי בודד ורק מרגישים איזה קשר כשבאה שיירה שמביאה לנו אוכל ואת הדברים הנחוצים ביותר..." באותה תקופה, בתוך סערת הקרבות, אף הכירה חבר כלבבה. על כך היא סיפרה במכתב: "חיי הפרטיים נשתנו קצת... כן... למרות הכול, הולכים קדימה ומאמינים שהולכים לזמנים יותר טובים ויותר שקטים. אנחנו כולנו במצב רוח טוב, וזה העיקר..."

ב-12 במאי 1948 הותקף גוש עציון על ידי חיילי הלגיון הירדני, מתוגברים במשוריינים ובארטילריה (אמצעי נשק המשמשים לירי או שיגור) ויחד עם כוח ערבי גדול מתושבי הכפרים הסמוכים. הם כבשו כמה משלטים בסביבת כפר עציון.
למחרת, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), תקפו הערבים בעוצמה רבה את הכפר עצמו. כאשר פרצו שריוני הלגיון הערבי לתוך הכפר הייתה רחל - עם שאר החובשות - במקלט מתחת לבניין המנזר הגרמני ששימש כמושב המפקדה. האויב, שלא יכול היה לחדור לתוך המקלט, פוצץ את הבניין, והריסותיו קברו תחתיהן את יושביו. במקום זה נהרגה רחל, כשהיא הייתה בת עשרים וארבע בלבד. למעלה ממאה מגיני כפר עציון נפלו באותו יום, ביניהם גם רחל וחברה יוסף ויסמן, שלו עמדה להינשא.

גופות הנופלים נותרו במקום במשך כשנה ויותר. שרידיהם נאספו במבצע מיוחד על ידי הרבנות הצבאית בשנת 1949.
רחל הובאה למנוחות עם יתר חללי גוש עציון בקבר אחים גדול בהר הרצל בירושלים, בטקס ממלכתי שהתקיים ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949).

חבריה של רחל הספידוה: "דמותה לא תישכח מלב המעטים שהכירו אותה, דמותה לא תישכח גם בנצח ההיסטוריה שלנו, בדיוק כשם שאין משתכחים כל מקדשי השם והמולדת מאז, האלמונים המנחילים לנו את הרוח הדוחפת אותנו ליצירת המדינה וביסוסה. בשלה, ובשל שכמותה, הגענו הלום - ולהם התהילה".

תודות

כידוע, פרויקט שכזה דורש השקעה מרובה ואינו נעשה בן רגע, וכמובן שלא היה יכול להעשות ללא העזרה העצומה של כמה אנשים משמעותיים. לכן רצינו להודות להם על כל מה שעשו למעננו במהלך הכנת הפרויקט- אם זה לשבת איתנו לאחר שעות לימודים, ללמד אותנו לערוך תוכנות ואיך לסדר נכון את האתר ואת תוכנו. 

ברצוננו להודות ולשבח את המורה שרית שביט, צביקה שורצמן, צוות בית הספר, ארכיון גוש עציון, יעל קרקובר מרפ"ד יד ושם ולצוות המרכזיה הפדגוגית ביד ושם.  

וכמובן לרחל הילר, על שהיוותה השראה מרובה וננצור אותה לעד על גבורותיה.